3.10.2012

מועדי תשרי בסוכת הגפן



באחת וחצי אחרי חצות חזרנו הביתה אחרי ארוחת ערב ראש השנה ונסיעה ארוכה. למרות השעה המאוחרת אנחנו מתיישבים בחצר האחורית לאורה של מנורה קטנה, שאסף התקין לא מכבר, וממשיכים בשיחה הקולחת שליוותה את הנסיעה. אנחנו מדברים בשקט, רגועים, עד שהיתוש הראשון מתיישב עליי, אחריו השני, והנה גם השלישי. הם גדולים ועקשנים ורוצים כנראה ליהנות גם מארוחת החג. עידו מסתכל עליי כשאני מתפתלת מצד לצד וממהר להפעיל בטלפון הנייד אפליקציה נגד יתושים. "אפליקציה נגד יתושים?" אני שואלת בספק וממשיכה להיאבק בהם. "כן, האפליקציה משמיעה תדר שמרחיק אותם", עידו מסביר לי, משנה את עצמת התדר ומתחיל להתפתל בעצמו. "אני לא יכול לשמוע את זה!" הוא אומר בקול לחוץ. "את מה?" אני שואלת. "את לא שומעת?" הוא מתפלא. אני מקשיבה, מתרכזת ולבסוף מבהירה: "לא, אני לא שומעת דבר".

היתושים התרחקו ממני. אני נשענת לאחור, ממלמלת "הצעירים האלה, הם עדיין שומעים תדרים שאנחנו כבר לא שומעים", ומבינה שקיבלתי ברגע זה תזכורת מוחשית לתדרים הרבים שאופפים אותנו מכל עבר, תדרים שאנחנו לא שומעים ולא רואים, אבל הם כאן. אנחנו חלק מתנועה שלמה שרוחשת סביבנו וגם אם איננו מודעים לה כלל – הם משפיעים עלינו ועל הסביבה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
השקט של יום כיפור מורגש קצת פחות בקצה העיר ובוודאי מחוץ לה. החצר האחורית של ביתנו צמודה לגבול העיר, מעבר לה פרושים שדותיו החקלאים של קיבוץ רמת יוחנן, והבתים הבאים שנשקפים מכאן יושבים הרחק על הרכס הבא ונראים כבתי לגו זעירים. גם בימי חול שקט כאן, בסוכה הערומה שבקצה החצר. ובכל זאת יש היום הבדל, כי כביש 70 כמעט דומם, כך גם חצרות השכנים, ואני יכולה לעוף בקלות יתרה על כנפיו של השקט, חברי האהוב, שלוקח אותי תמיד למרחקים, רבים מהם נמצאים עמוק בתוכי.

אנשים מפחדים משקט, אני הולכת אליו. אנשים נמנעים משקט, אני מחפשת אותו בכל מקום. אין כמו השקט כדי להקשיב, אבל רבים אינם יודעים להקשיב, לא לאחרים ובוודאי לא לעצמם. בחודשים האחרונים אני מנווטת את דרכי גם לפי מידת ההקשבה של היושבים מולי: אם הם מקשיבים לי – אני נשארת. מקשיבים באמת, בסבלנות, מנסים להבין את דבריי ולא ממהרים לקטוע אותם – כאילו כבר הבינו – ולהשמיע את טיעוניהם. במקום שבו יודעים להקשיב – יש אמת. והאמת הזו מכרבלת אותי ביום הכיפורים, יום שכולו הקשבה לעולם ולעצמנו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הסוכה שלנו איננה סוכה אמיתית, אך אני קוראת לה כך, והיא מלמדת אותי סבלנות והקשבה. בקצה החצר מונחת רחבה מלבנית מרוצפת. הדיירים הקודמים חשבו לבנות כאן ג'קוזי, אפילו חיבורי החשמל כבר מוכנים, אך אנחנו לא אנשי ג'קוזי, וכך נותרה לה הרחבה מיותמת, כמו לא שייכת לחצר. עברה שנה, עברו שנתיים, וגם שלוש. בטיול יקבים משפחתי בהרי ירושלים התארחנו לארוחה דשנה במסעדה ביתית. אחרי הקינוחים ירדנו אל חצר הבית וגילינו בוסתן מרהיב נוטף פירות ובצדו סוכת עץ, שגפנים מטפסות מצדדיה ואשכולות ענבים נופלים מעליה. הזרע נזרע, וכמה חודשים אחרי אסף בנה בקצה החצר, סביב הרחבה המרוצפת, סוכת עץ פשוטה. שתי גפנים מטפסות מאז על עמודיה ואשכולות ענבים יעטרו בעתיד הקרוב את גגה.

יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות. יש רעיונות והבנות שצריך להקשיב להם ברגע הנכון. כשנה אחרי הצטרף גם אור אל הסוכה, שמלווה עכשיו את חיינו לא רק ביום אלא גם בחשיכה. בסבלנות ובפשטות שדרגנו את חיינו, לטעמנו. השקט זמין לנו עכשיו מדי יום. צריך רק לצאת אליו.

בחגי תשרי השנה חזרתי שוב ושוב אל סוכת הגפן, בשקט, ותרגלתי הקשבה.
 

   מילים חמות   
"מעשה טוב, דיבור נאה ומחשבה טהורה – אינם שבים ריקם, אינם הולכים לאיבוד, כולם מצטרפים לאוצר הגדול של מצוות ומעשים טובים אשר בזכותם ומכוחם, ומכוח כוחם קיימים הדורות הבאים. ואם יטען הטוען: בשכבר הימים כל ההולכים מאתנו נשכחים – נאמר: כל מעשה טוב, כל דיבור נאה, כל מחשבה טהורה שלהם, דומים לזרע שנטמן באדמה, לשתיל שנשתל: הזרע ינבוט, השתל יגדל, והעץ אשר יצמח – בצלו ישבו רבים, מפריו יאכלו ולמראה יופיו יתענגו. אמנם היושבים בצלו, הטועמים מפריו, המתענגים למראהו לא ידעו מי הוא אשר שתלו, אבל האם דבר זה יעיב על זהרו?"
נחמה ליבוביץ'.

 
שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג



9 תגובות:

  1. אנונימי4/10/12

    תודה לך על השיתוף בעולמך
    שמחה לקרוא את רשימותיך ומזדהה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אנונימית :-)תודה.

      מחק
  2. שרית יקרה,
    אני כל כך נהנית להתארח בסוכה שלך כשאת משתפת ומכניסה אותי אל כל היופי והעונג שאופפים אותך (וגם אלו שעופפים אותך...). תודה!
    המשך יום וחג שמחים ונעימים עם שפע
    אור

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה! אולי באמת זו דרכי לארח, כי לא אירחתי הפעם כלל :-) את מוזמנת תמיד, במיוחד לסוכה. וגם לעוף.

      מחק
  3. אנונימי4/10/12

    הי שרית,
    אפשר לחוש בשלווה באמצעות התמונה, באמצעות המילים הכתובות.
    אנחנו שוכחים להקשיב לעצמנו, לאמת שלנו וטרודים רק במה ש"צריך" ו"חייב". חוסר ההקשבה שלנו לעצמנו יוצר בתוכנו "רעש", בדיוק כפי שנוצר רעש כשאין הקשבה הדדית ואמיתית לזולתנו.

    בריאות טובה ושלווה מבורכת, עדה.

    השבמחק
    תשובות
    1. עדה, היום בבוקר או בלילה חשבתי עליך פתאום, משהו הזכיר לי אותך, אין לי מושג מה. והנה את כותבת כאן. איזה כיף! והמילים שלך מסבירות בדיוק את המסר של הרשימה, את המסר שרציתי להעביר מבעד לשלווה (שעליה אני עובדת בהתמדה, והיא כלל לא ברורה): האמת שלנו אמורה להיות מהות חיינו, ולא הרעש שנוצר. תודה. ברכות ואהבה.

      מחק
  4. גיל חורב4/10/12

    שרית היקרה,

    נהדר!

    ואף אני אוסיף ברשותך – ק.ש.ב אותיות ב.ק.ש:
    הסימן שהקשבנו הקשבה אמיתית, היא כששמענו
    את בקשותיה הכמוסות, החרישיות, של נשמת זולתנו,
    את בקשותיה הכמוסות, החרישיות, של נשמתנו שלנו.

    תודה, ומועדים לשמחה!

    השבמחק
    תשובות
    1. גיל, איזו תוספת נפלאה ומהדהדת! wow. להקשיב לבקשות החרישיות. להקשיב טוב. הן אכן משמיעות קול. תודה :-)

      מחק
  5. תודה תודה
    שבת שלום
    וחג שמח

    השבמחק