16.4.2013

גופנים של החיים












כתיבה בכתב יד מניעה את הגלגלים הפנימיים, מוציאה מעצמי משהו שהוא רק שלי, מושכת אותו כבחוט נסתר אל אוויר העולם, אל דף הנייר. כתב היד הוא כטביעת אצבע ייחודית, אין עוד כתב זהה בדיוק לכתב שלי, כמו שאין עוד אדם בדיוק כמותי; ומי שיודע לקרוא בו מעבר למילים, יכול לזהות דרכו גם את נשמתי. כשאנחנו מקלידים מילים באמצעות מעבד תמלילים, גם אם המילים הן שלנו, אנו נעזרים בתבניות-כתב שמישהו אחר הכין, וגם אם יש עשרות גופנים, הם עדיין לא "אנחנו". כתיבה במחשב מייצרת כתב זהה.  

הטכנולוגיה שרצה קדימה, בדומה לכתב, מביאה לפתחנו תבניות מוכנות רבות – רק לבחור – שמחליפות יכולות פנימיות שייחודיות רק לנו. אפילו הדמיון – עולם פנימי עמוק שרק אנחנו מודעים לו – הולך ודוהה אל מול התמונות המוכנות שמגיעות מהטלוויזיה לדוגמה. אבל העצמי הפנימי דורש שישתמשו בו! כמו יכולת ואף ידע – כשלא עושים בהם שימוש הם הולכים ונחלשים עד שנעלמים, כך גם העצמי שלנו, שאם לא נעשה בו שימוש הוא ילך וייחלש, עד שיאלם ויעלם ויתעורר יום אחד וישאל: "רגע, מי אני בכלל?" 

אין מנוס, כך נראה, מהתחברות כזו או אחרת לכלים החדשים שמוצעים לנו, וברור שיש בצדם גם יתרונות רבים, אבל חשוב לזכור: ככל שנשתמש יותר ויותר בתבניות מוכנות ופחות ופחות בעצמנו – כך נתחבר לעצמנו פחות ופחות, ובתהליך אטי וכמעט לא מורגש נאבד את עצמנו ונחטא לייעודנו בעולם. אנחנו צריכים להתעקש להוציא משהו משל עצמנו, ייחודי רק לנו, להמשיך להשתמש ב"אני". הכתיבה בכתב יד, וזו רק דרך אחת, מניעה את ה"אני", מעירה אותו, לא מאפשרת לו להירדם.

* * * * * * * * * * * * 

כתב היד הוא נושא מהותי, אך הוא גם משל חשוב לחיים בכלל. הגופנים סובבים אותנו מכל עבר ולא רק במעבד התמלילים. במחשב הם לפחות גלויים ונושאים שמות נחמדים, בחיים הם ערמומיים הרבה יותר. אנחנו נצמדים לתבניות שאחרים הגדירו, אבל, מה אתי? ומה מתאים לי? 

חיים נורמליים הם חיים במשפחה, גבר, אישה, חתונה, ילדים, חיית מחמד; חיים בבית מטופח, משכנתה ארוכת טווח; ארוחה חמה בצהריים, מנה עיקרית ותוספות; הילדים לומדים בבית ספר, לכיתה א' עולים בגיל 6, צריך להצליח בבגרויות; לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה מסודרת; כולם רואים The Voice; מי שמרוויח יותר – מצליח יותר; צריך לחסוך לפנסיה; את יום העצמאות חוגגים ב"על האש". וזה ממשיך ושוטף אותנו מכל עבר, ובכוונה בחרתי את התבניות "הקלות לעיכול", יש עוד רבות – כואבות יותר. 

החיים מוגשים לנו היום בתבניות מוכנות, שכבר אינן מסתירות את עצמן, באיכות ירודה, ממוחזרות עד דק. חשוב שנזהה אותן ונבחן האם הן באמת מתאימות לנו. קל מאוד להתחבר אליהן, אך בדומה לשימוש מוחלט בכתיבה במחשב, הן מרוקנות את האני מתוכנו, מרוקנות אותנו בהתמדה מעצמנו, כמו בקשית. ומה שנשאר משול בעיניי לחלקים ממכונה, חלקים חסרי זהות. אנחנו חייבים להתעקש להוציא מעצמנו גם דברים שהם רק שלנו ולכתוב בכתב ידנו את חיינו. 

רשימה זו מתפרסמת ביום העצמאות, ואם בעצמאות עסקינן, אז זו עצמאות אמתית בעיניי – להשתחרר מהגופנים.


נ.ב.
והאם רשימה זו קשורה גם לרעיון לשלב טאבלטים כמחברות בבתי הספר? התשובה היא: גם.

שרית עקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג



16 תגובות:

  1. וואלה... לגמרי. שפכת לי אור על ההתענגות שלי על כתיבה בכתב יד אמיתי על דף אמיתי, וכל הצורך בממשות, בהתנגדות שנותן החומר והדיאלוג שהוא מקיים דווקא עם הערטילאיים והאמורפיים שברעיונות, דמיונות - כל המופשט. ובמחשב - תוכן מופשט מוחזק בתוך פורמט מופשט. שטיינר מדבר על זה (בדיוק הרגע חטפתי מאחותי על זה שאני אומרת יותר מדי "שטיינר אמר...". ואני דווקא נהנית מיראת הכבוד הלא שכיחה במחוזותיי הפנימיים...) שמעשיי התעללות וביטויים של מוסר בעייתי , העדר אנושיות - קשורים בצורה ישירה להעדר ממשות. ברגע שאני לא יכול לחוש בממשות של השלכות מעשיי, בממשות של האחר שמולי - לאילו כוחות, אם כך - כן ניתנים שם דרור ואחיזה? והכוונה, שגם כוחות אופל מסוימים מוצאים להם שם מקום ומרבץ לקיום. טאבלטים, חינוך, עצמאות - חירות פנימית, חד פעמיות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה. מעניין. שטיינר who? (סתם...). ורק תסבירי לי את הסוף, ממש בסוף - איך מתקשרת לכאן החד פעמיות?

      מחק
    2. כותבת לי אור: אולי במובן הזה שהכתיבה הידנית הזו, היא עוד ביטוי מסוים, שריד, כמעט היסטורי כבר - לתפיסת האדם כחד פעמי, ביטוי לתודעה מסוימת שבמובנים מסוימים הולכת ומטשטשת, ואיתה מי שהולכת ודווקא מתעצמת היא הנטייה לסאדיזם - בפורנו, בירי של בני נוער בארה"ב, ברציחות "סתמיות" בתוך המשפחה ועוד ועוד ועוד...
      אם שכחתי שמי שמולי הוא אנושי ממשי וחד פעמי, זה חייב להיות מפני ששכחתי קודם שגם אני כזה, ואלו תהליכים שמזדחלים לאט לאט, בחסות מגמות כל כך הרבה יותר גדולות מאיתנו, זה קשור לדעתי גם לגלובליזציה, וטשטוש גבולות, שהם דברים חשובים, אבל, מה שאני מתכוונת זה שהם מעמידים מבחנים אל מול האנושות. ה"טוב" וה"רע" כבר לא ניתנים לך כמתנה של חסד מתוך הקהילה שלך, מתוך כל מה שחונכת אליו ברצף שבטי של דורות. כבר עומד שם אדם, והוא נפרד (ובמובן הזה, נוצר גם פער בין האינדיבידואליות העכשווית לביטול מסוים של החד פעמיות. להרגשתי, הרבה מתחים נוצרים בתווך.) ולבד מאוד, לעתים במודע, לעתים פחות, נשאלות בו שאלות של מוסר, אבל כל הדבר הזה לא מוחזק ע"י התודעה קולקטיבית של הקהילה שלו. בלבדיות מזהרת, יישותו עומדת מול קונפליקטים, כבר בלי הנחייה, ובלי וודאות בדבר.
      אנחנו מוצפים באינדיבידואליות ואתה גם בדידות עמוקה. זה חדש לנו, עדיין חורק, וזו אחת המשימות הגדולות של הזמן הזה לדעתי - להתחיל לעצב ולדייק את הנפרדות הדנדשה הזו, כי זה כאילו שהיא כל כך מואדרת, אבל האדם שמאחוריה, בבאמת - באמת, הוא נשכח. מטושטש, מוסווה.. בזמן שתהליכים עולמיים, כלכליים, פוליטיים - נמצאים במרכז הבמה

      מחק
  2. אנונימי17/4/13

    שרית היקרה, בדיוק אתמול התלבטתי קשות מהי הדרך הטובה ביותר לעלות על הכתב את הגיגיי מחשבותיי וכו'. היות וכתיבה מבחינתי בעט אינו דבר שמא בכך- הכתב לי אינו ברור גם לא לעצמי- משך הכתיבה עצמה לוקח לי זמן הרבה יותר מתקתוק במקלדת. האם לוותר על כתיבה של כתב יד ? אניעדיין לא בדיוק יודעת- אבל הארת עבורי נקודה חשובה . תודה רוןני

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מאמינה גדולה בכתיבה בכתב יד - בדרך לעיבוד הטקסט, אחר כך, בעזרת המחשב. אני מצליחה לחשוב טוב יותר כשאני משרבטת בכתב ידי, מוחקת, מציירת חצים בין השורות ועוד. אני באמת חושבת שהכתיבה בכתב יד מוציאה משהו ייחודי שלא יצא בדרך אחרת. אבל. תמיד יש אבל. כל אחד ודרכו. אני בטוחה שיש מי שכתיבה בכתב יד רק תבלבל אותו. והדגש הוא בעצם שכל אחד ימצא את הפעולות האישיות שעוזרות לו "לשמר" את עצמו, האחד, הייחודי, ולבטא אותו.

      מחק
  3. גיל חורב17/4/13

    שרית היקרה,

    היה שווה לחכות לרשימה מקורית ומעניינת זו שלך. השימוש שלך במשל הגופנים הוא ממש גאוני וקולע לנקודה.

    אני מסכים איתך, אך באופן חלקי.

    אני מסכים איתך לגבי זה שבעולם הטכנולוגי המתקדם של היום, אנחנו מקבלים יותר מדי דברים מן המוכן, ולא מפעילים כל אחד מאיתנו את דמיונו היצירתי הייחודי. אנחנו יוצקים את עצמנו אל תוך תבניות מוכנות מראש, וע"י כך מאבדים את ייחודיותנו.

    יש האומרים, שזה שמצוות רבות בתורה מתייחסות אל אורח חיים חקלאי, זה לא רק בגלל שבזמן נתינתה הרבה אנשים חיו מחקלאות, אלא בגלל שע"פ התורה אורח החיים האידיאלי הוא שתהיה חקלאי, המייצר את ה"גופנים" שלו בעצמו, ולא למשל כמו האדם העירוני שמשתמש ב"גופנים" מוכנים מראש.

    מצד שני אני חושב שלקחת את פסילת התופעה הזאת רחוק מדי.

    יש בהרבה מקרים צורך גדול ב"גופנים" מוכנים מראש. למשל אוצר המלים, הסמלים והדימויים המשותף לכולנו, אשר כל אחד מאיתנו יוצק לתוכו את ביטויו הייחודי. מי שהמציא את השפה לפני אלפי שנים, פטר אותנו מבזבוז הזמן שביצירת דרכים להעברת מסרינו לזולת, כך שנוכל להיות פנויים לצקת לתוכם את התוכן הייחודי לנו. הווי אומר – ה"גופנים" הם "אוצר המלים", "ארגז הכלים", בו אנו משתמשים כדי לממש את ייחודיותנו.

    זו הרי הייתה אחת ממטרות הטכנולוגיה, לפטור אותנו מבזבוז הזמן שביצירת ה"גופנים" בעצמנו, כדי שנוכל להתפנות לפיתוח נשמתנו, וליציקת ייחודיותה אל תוך אותם "גופנים" שהוכנו עבורנו.

    אני חושב שכלל האצבע הוא: ה"גופנים", באופן כללי, אינם דבר טוב או רע, אלא האופן בו אתה משתמש בהם, הוא שיכול להיות טוב או רע. אם אתה משתעבד אל ה"גופנים" ומשתמש בהם כדי לפטור את עצמך מאתגר הבעת עצמך, זהו שימוש רע. אך אם אתה משעבד את ה"גופנים" לצרכיך, באופן שאתה היוצק לתוכם את ייחודיותך, זהו שימוש טוב.

    יום טוב,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי גיל,
      תודה :-)
      אנחנו בעצם מסכימים. אני לא נגד שימוש בגופנים מוכנים, כאלה או אחרים. אני עצמי מחוברת מאוד למחשב ולאמצעים מוכנים אחרים. אני מדגישה, כתמיד, את המודעות - עלינו להיות מודעים לתבניות המוכנות שסביבנו. לא לקבל את הכול כאקסיומות. לבדוק. לברור. להשאיר את אלו שמתאימות לנו ולחפש או - רצוי - לבנות אחרות. המודעות הזו תאפשר לנו - בדיוק כמו שכתבת - לא להשתעבד לגופנים, אלא להשתמש בהם לביטוי עצמנו.
      וכואב לי מאוד לראות שדווקא את מערכת החינוך מאבדת, במקרים רבים, את הדרך הזאת.
      תודה, שוב, על נוכחותך כאן.

      מחק
  4. בין התגובות שקיבלתי במייל כתבה לי גם איריס כהן הבר:
    בשבוע שעבר הייתי באופיס דיפו לקנייה מרוכזת וחיפשתי דפי דפדפת, שורה.
    כאלו כמו באוניברסיטה....
    לא מצאתי!!!! הייתי בשוק, המשכתי לחפש לבדי
    לבסוף השתכנעתי וביקשתי עזרה וגם העובדת לא מצאה....
    לבסוף בפינת החנות, בקצה המדף נחו כמה חבילות מיותמות של דפדפות
    אמרתי למוכר: זהו, כבר לא כותבים ביד?
    ענה לי: אין ביקוש אז אין על המדפים הגלויים.
    עצוב.

    השבמחק
  5. כתבה לי גם פ': כמה שאת צודקת! נהניתי מהנושא והצגתו. מבין הדברים שציינת שמוחקים את האני הייתי מוסיפה את כל התחום של תקשורת ופרסומות שפשוט שוטף את המוח בלי לשים לב. זה נושא רחב אבל חשוב.

    השבמחק
  6. השלום שרית, לאחרונה איני פותחת את המחשב אלא לעיתים קצרות..יושבת הרבה בסטודיו עובדת עם החומר ושמחה לפגוש אנשים, ללמד ילדים ,לדבר ולהיות יחד...ובכל זאת נרשמתי בספר הפנים ולעיתים אני מפיצה עבודות שלי וגם באתר החדש שזה עתה נולד...קוראת את דברייך ומבינה את הקונפליקט שלי ביחסיי עם המחשב וכל התקשורת האלקטרונית ..תמיד אהבתי לכתוב במחברות ויש לי עשרות מחברות שעשו איתי דרך..הכתיבה לעצמי בכתב ידי הייתה תמיד מאוד משמעותית ,היא קרבה אותי לעצמי וגם הביאה עימה התבהרות ..המפגש עם ה"פונטים" ,החברות בפייסבוק ,ובכלל יחסיי עם המקלדת ,גם עכשיו כשאני מעלה דברים לכתוב לך ,אני מרגישה שרק חלק זעיר ממני נראה,כשאני כותבת על דף לבן בכתב ידי אני רואה את עצמי בשלמות ,אני רואה ומרגישה את הנמען ..אחרי שקראתי שוב ושוב את דברייך אני מבינה שהייתי שמחה יותר לפגוש אותך ולשוחח איתך על הדברים מאשר לשבת עכשיו מול המקלדת..להתראות בקרוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. ליזה, כמה כיף לראות אותך כאן! תודה. אכן צריכות להיפגש ולדבר, רצוי אצלך בסטודיו, ממש בסמוך ליצירה. מקווה שיסתדר בקרוב.

      מחק
  7. שרית יקרה.
    אחת הרשימות המבריקות והמקוריות שכתבת. הנסיון שלנו להתאים את עצמנו לתבניות מוכנות- והרבה פעמים הן תבניות ארכאיות שפסו מן העולם כפי שאנו מכירים אותו היום- דומה לנסיונו של התינוק להכניס קוביה לתבנית משולשת. רק שהאדם הבוגר בניגוד לתינוק, צריך לדעת לזהות ולהבין שלא הכל מתאים לתבנית.
    מאד הזדהיתי.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי קרן, תודה! מעולה הדימוי של הכנסת קובייה לתבנית משולשת. זה היה יכול להיות פשוט גם למבוגרים, אם לא היינו מאבדים בדרך את הביטחון שלנו בקול הפנימי שלנו.

      מחק