15.8.2016

שני נחשים

גרעיני ענבים מכסים את הרצפה של סוכת הגפן, מביאים אחריהם בהמונים חרק בלתי מזוהה, כחיפושית עמלנית ונמרצת, לצד אלפי נמלים נמרצות עוד יותר, שהשתלטו על הסוכה, שלא לדבר על השולחן האהוב שלי שחוסה בצלה.

נסוגתי לשולחן אחר בחצר, זה שתחת הפרגולה הסמוכה לבית. השמש מסתירה את פניה לעת עתה ואני זוכה לזמן של חסד לצד השולחן הרחב, פרוש הכנפיים, בשקט ובלבדות של שבת בבוקר. הלבדות הקסומה והנערגת. לו היא, לא הייתי זוכה לפגוש בבוקר את עיתון השבת, שאסף השאיר לי, מקופל כמידת גודלו של הטור השבועי של מאיר שלו. טור שכותרתו "אמנות הטיול הרגלי". אסף יודע מה להשאיר לי.

אבל אין כמובן דבר בין לבד ולבדות, וזו האחרונה יכולה לדור יחד עם זוגיות ומשפחה וגם צריכה.

מאיר שלו מתייחס במאמרו לספר "וולדן", שכתב דיוויד הנרי ת'ורו – כבר שנים אני קוראת אותו, כל פעם קצת, שוב ושוב – בו הוא מספר על שנתיים שבהן גר לבדו ביער על גדות אגם וולדן. מאיר שלו כותב גם על ספר נוסף של ת'ורו – "טיול" – שיצא בתרגום מחודש, ונדמה לי שהתרגום הראשון, זה שבידיי, טוב יותר; ומי שקרא את באדיבודהא שלי כבר יודע שאני פותחת את הספר עם ציטוט מ"טיול", וזו לא השפעתו היחידה עליי.

~ ~ ~ ~ ~
באחד הימים בתחילת הקיץ פגשתי בהפתעה שני נחשים ביום אחד. את הראשון פגשתי לצד סוכת הגפן שבקצה החצר, בזמן כתיבת הבוקר שלי. הוא חלף לידי, קפא במקומו כשג'וני החתול ניגש אליו, וכשקראתי לו – לג'וני – שיעזוב, הוא החליק במהירות ונעלם. חום כהה היה צבעו והוא נראה היה גדול למדי. בערב, כשניגשתי אל דלת הסלון כדי לפתוח אותה ולסגור את הרשת – חמק נחש קטן יותר מבין המסילות. מיד זיהיתי שזהו צפע. המולה קמה סביבו. אסף הצליח לתפוס אותו ולהעבירו לדלי ויחד עם עידו הם נסעו אל הדרך שמובילה אל היער ושחררו אותו לדרכו.

שני נחשים ביום אחד? החוויה הייתה גדולה עליי והשארתי אותה בצד. בינתיים כתבתי שיר קצר:

העולם זקוק ממך
לתדר שלך
ולא של אחר;
לכי אחרי לבך
גם אם הוא מוביל אותך
אל הפחד הכי גדול שלך
אל כאב
אל מעבר לכמיהה;
זה טוב
כי שם את נמצאת
שלמה

~ ~ ~ ~ ~

"אמנות ההתבודדות" – ספרון קטן שחיבר ארז משה דורון – חיכה על שולחן העבודה שלי מאז ששרה נתנה לי אותו באחת מפגישות העבודה שלנו. כמה ימים אחרי המפגש עם הנחשים, כשסידרתי את השולחן, לקחתי את הספרון לידיי, מתלבטת אם להתחיל לקרוא בו. פתחתי את הספרון בצורה אקראית ועיניי נחו מיד על המשפט הבא: "משנלחם יעקב, אבי אומתנו, במלאך האש מן השמים... פגע המלאך בירכו ...". נאלמתי דום. מי שמכיר את הסיפור על שמי יבין מדוע נאלמתי. סגרתי את הספרון והעברתי אותו לצד המחברות ועפרונות הכתיבה, אך לא התחלתי לקרוא בו, למרות התדהמה ואולי בגללה.

~ ~ ~ ~ ~

עברו ימים ואני הרפיתי מהדרך שלי, שיש בה חיבור פנימי, אישי, משולב בכתיבה, הגות והליכה בשבילי העולם הזה בדרך אל ההר, זה שאני מספרת עליו בבאדיבודהא. הרפיתי ולא ידעתי אם אני נחלשת או קשובה לאנרגיית הקיץ, למחזוריות שאינה נראית. ומבין התהיות אף כתבתי: "לעתים את העבודה הפנימית יש להאט; כמעט עד כדי מוות; כדי מחדש להיוולד".

עברו שבועות. הנחשים חזרו מדי פעם אל מחשבותיי, עד שאחת מהן נעמדה מולי ואמרה: "שני נחשים פגשת ביום אחד, זו עובדה ולא מטאפורה, ומקרה נדיר שכזה מזמין אותך למבט." הבטתי במחשבה והנהנתי בהסכמה.

היה זה כמובן בשעת בוקר, עת ישבתי בסוכת הגפן יחד עם "ערכת הכתיבה" שלי. "אמנות ההתבודדות" היה מונח אף הוא על השולחן. פתחתי אותו ודפדפתי אל העמוד שמספר על מפגשו של יעקב עם המלאך. הפעם המשכתי לקרוא פסקה נוספת, שמביאה פירוש למפגש, ובין השאר כתוב בה: "לרע אין שם אחד בלבד, אלא רבות הן צורותיו, גווניו משתנים וגו' ..."  החרשתי שוב. הבנתי.

לעתים אפשר מהדרך להתרחק
אך מומלץ לא לאבד עמה קשר עין
ויש להקשיב כל העת
עד שהקריאה תהיה אחת:
הגיעה השעה לחזור.

~ ~ ~ ~ ~

עולמות שלמים
נרקמים
בלבדות
בהתבודדות
בבוקר
עוטפים את השגרה
בהתרגשות ומשמעות
שאין להן
סוף



10 תגובות:

  1. שרית אהובה, תודה על שפע מילותיך ותבונתך המאפשרת לי להעמיק פנימה, אל תוכי.

    השבמחק
  2. תגובה מליזה:
    ההקשבה להלמות הלב.. ליופיו של ההר, הנחש.. גם הפחד נרגע ורק תחושת חיבוק והכרת תודה מציפים.

    השבמחק
  3. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  4. תגובה מיעל:
    ממש אהבתי את השיר שכתבת ברשומה - העולם זקוק ממך.
    פשוט מקסים!
    אפילו עשיתי צילום מסך :)
    תודה לך עליו.

    השבמחק
  5. תודה שרית על המילים שחודרות. יום נעים.
    יוסי אוד

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה כיף שאתה כאן :-)

      מחק
  6. וכך כתב אריה בפייסבוק:
    על ספרה של שרית היקרה "באדיבודהא"
    המלצתי כבר פעם בפייס ואני חוזר על ההמלצה בלב שלם
    בחצי השנה האחרונה כשהיו לי טיפולים בתל השומר
    לקחתי אותו איתי וקראתי כל פעם כמה עמודים
    בין יתר היתרונות שלו: כתיבה טובה ציורית ומעניינת,
    תובנות שבאות מתוך החיים ,דוגמא של עבודה שנעשית
    בזרם של החיים בלי לפרוש מהם יש גם היתרון של
    חלוקת הספר לסיפורים קצרים שאפשר לקרוא בכל מקום
    ולקבל תובנה שניתן לעכל אותה בלי לחץ זמן.
    הסיפור הזה שונה :הוא קצת יותר ארוך ועבורי יש בו הרבה יותר מתובנה אחת
    הרשים אותי מאד בצורה מידית חלק מהסיפור על הארוע הפיזי של הטיפול בצפע
    כשיודעים מה לעשות לא צריך להזדקק לאלימות , אני בעבר כשפגשתי בצפע
    רוצצתי את גולגלתו באבן וטוב לראות שאפשר גם אחרת ,
    זה על החלק הפיזי . אפשר להיות מיסטיקן (ויש לי גם את החלק הזה)
    ולהגיד שהנחשים "נשלחו כדי להעביר מסר". אפשר לחשוב בצורה פסיכואנליטית ולהגיד שזה שזכרון מופיע פתאום אחרי כמה חודשים מראה על חשיבותו ועל כך שתת ההכרה רומזת משהו להכרה.
    כתבתי הרבה (מקווה שלא יותר מידי)
    אנא קראו סיפור מעניין ,במיוחד למי שאוהב/ת להשתמש במח.

    השבמחק
  7. וגם זה הגיע אליי במייל:
    הי שרית,
    תודה תמיד שאת משתפת ומעבירה לי את שכתבת
    באמת שזה מעט שונה
    יש הרבה מה לחשוב
    הרבה תוכן לצקת
    יופי של כתיבה ועומק פרשני
    תמשיכי, זה מיוחד מאד

    השבמחק
  8. גיל גוזני19/9/16

    שרית יקרה,

    יישר כוח על רשימתך החדשה, היפה כתמיד.

    אותי זה היה מאוד מלחיץ אם הייתי פוגש נחש בתוך שטח ביתי, ועוד יותר היה מלחיץ אם הוא היה נעלם... ולאור זה אני מעריך את שלוות הנפש היחסית שלך אל מול הנחשים שהיו בשטח ביתך.

    אהבתי את השיר שלך "העולם זקוק ממך". זה מתאים מאוד לתקופה שעברתי עכשיו. אכן הלכתי בה אל הפחדים והכאבים הכי גדולים שלי, ומצאתי שם חלקים מעצמי שלא יכלתי למצוא אם לא הייתי הולך לשם. אמנם החלקים האלה עדיין לא מבוררים מספיק, אך עצם לכתי לשם, כבר הוכיח לי שאני יותר חזק ממה שחשבתי.

    לגבי המשפט שכתבת – "לעתים את העבודה הפנימית יש להאט; כמעט עד כדי מוות; כדי מחדש להיוולד", אני תופס את זה אחרת. העבודה הפנימית לעולם אינה במצב של מוות. אלא יש בה את החלק היזום על-ידנו, המודע הפעיל, ויש בה את החלק שעובד מעצמו. נפשנו עושה בשבילנו את העבודה גם כשאנחנו לא עושים עליה עבודה יזומה. זה כמו אפליקציות שרצות במחשב ברקע כל הזמן, בלי קשר לעבודה יזומה שאנחנו עושים עליו. כלומר בזמנים בהם יורדת האפקטיביות של העבודה הפנימית היזומה שלנו, אז אנחנו זוכים להכיר תחום חיים חדש שלה – החלק האוטונומי, כמו איברי הגוף האוטונומיים, שעושים את עבודתם באופן לא רצוני.

    כלומר גם כשאנחנו לא עובדים באופן אקטיבי, הנפש ממשיכה לעשות את העבודה בשבילנו, וכמאמר הפסוק:
    "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ: כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז כו), ומפרש ה"מצודת דוד": "טורח המלאכה יעמוד לו לצורכו, כאשר פיו יכוף אותו לתבוע המאכל, אז יהיה לו למלא שאלתו".
    ואני דורש את הפסוק בדרך הבאה: "נפש עמל עמלה לו" – מי שעמל על השבחת נפשו, נפשו תתחיל לעבוד על עצמה, גם ברגעים בהם הוא לא יעשה עליה עבודה אקטיבית יזומה. "כי אכף עליו פיהו" – כאשר יהיה לו צורך להזין את חייו מפירות עבודתו הנפשית, נפשו תעמידם לרשותו.

    ובהקשר קרוב כתב הרב קוק, בקטע שלמדתי ממש בימים האחרונים (קבצים מכתב יד קדשו – פנקס "ראשון ליפו" – כא):
    "מה שהרשמים הטובים מתורה ויראה נעלמים מהאדם אחרי שכבר זכה בהם, הוא כדי שיוסיף לחדש ציורים על ציורים לטובה. והנעלמים אינם כי אם עולים מחוג האדם למקום שעושה פירות ושאין היד שולטת, אבל הם קיימים, ונמצא שמחיקתם היא טובת האדם, להוסיף רכוש אמיתי".

    יום טוב,
    גילי.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי גילי :-)
      מחכה תמיד תמיד לתגובתך.
      ולא לחינם.
      תודה על כל מילה וגם על ההתמדה.

      בנוגע לשלוות נפשי, זה עניין נרכש ;-) הגעתי לבית שלנו שעל שפת שדות הבר אחרי עשרות שנים "עירוניות". נלחצתי כמעט מכל דבר שז ;-) אבל הקרבה אל האדמה (יחסי, הכול יחסי) מחשלת במידה... ועכשיו אני נבהלת, אבל פחות.

      בנוגע לעבודה הפנימית שיש להאט וכו' - אני הכי הכי מסכימה עם מה שכתבת. הדברים אינם סותרים כלל את דבריי, אבל בהחלט מדגישים הבט שלא הדגשתי מספיק. כשכתבתי שיש להאט את העבודה הפנימית, התכוונתי שלעתים יש לתת לחלק הלא מודע שלנו לעבוד, כי החלק המודע לעתים מפריע או כבר נעול מדי או עייף ועוד. ולכן, מדי פעם, צרי לשחרר את השליטה שלנו ולתת לחלקים הלא מודעים שלנו ושל היקום בכלל - לעבוד בלי הפרעות. זה עלול להרגיש כהיחלשות, זה עלול להפחיד, כמ לאבד שליטה. אבל זה חלק חשוב מהדרך. ויש זמן שחייבים כבר להתעורר. ואז, נגלה, שהתעוררנו למשהו קצת אחר.

      תודה על הכול, שרית.

      מחק