ברית

בדרך מבית החולים בכיתי. שכבתי באמבולנס, קשורה לאלונקה, ובכיתי. הייתי לבד. אסף חיכה לי בבית, מכין אותו לקראת הגעתי, ואת אימא שלחתי לביתה לנוח. נהג האמבולנס שמע כנראה את בכיי ושאל אותי אם לעצור. ביקשתי שימשיך, העצירה לא תעזור והדרך – מתל אביב לקריית אתא – ממילא ארוכה, במיוחד במצבי. 

הבטתי בנוף החולף מבעד לחלון האחורי של האמבולנס, מנסה לזהות את מיקומנו. הרגשתי את צווארון החולצה שלי רטוב. ניסיתי להירגע, אבל ההתרגשות הייתה גדולה מדי, מחשבות רבות התערבבו זו בזו: חששתי לחזור הביתה – תוהה כיצד אסתדר בלי האחיות מסביבי; הפנמתי סוף סוף שאני אחרי הניתוח – אחרי; והבנתי גם שלא אפגוש שוב את שרית שהכרתי. ראיתי את עצמי מול עיניי, חלון האמבולנס שימש כמסך לדמיוני, יושבת עייפה על הספה ערב לפני הניתוח, חריץ של כאב חוצה את מצחי, חיוך קטן מונח על פניי. הבטתי בדמותי באהבה גדולה, בהערכה, ולא הייתי מוכנה לגל גדול של געגוע ששטף אותי וכיווץ את בטני עד דק. הופתעתי. הבנתי שאני נפרדת מעצמי, ממי שהייתי עד עכשיו, ממי שאני מכירה טוב כל כך. ידעתי שהשנים הבאות יהיו כנראה קלות יותר מבחינה פיזית, ובכל זאת הייתי עצובה. נלחמתי בדמעות, אספתי את עצמי ואת רגשותיי הרוחשים והכרזתי בקול רם שאינו נשמע: "לא עשיתי את הניתוח כדי לחזור לאותו המקום!"

* * * * * * * * * *

לפני כשמונה שנים, בעקבות מחושים אקראיים שהפכו לכאבים קבועים ואחרי עשרות בדיקות מעיקות, קיבלתי אבחנה: אני סובלת מפגיעה בסחוס של מפרקי הירכיים. הפתרון: החלפת מפרקים. הגיל: צעיר מדי לניתוח. ההמלצה: "לחכות. ללמוד לחיות עם הכאב", דברי הרופא. אז למדתי. התאמתי בהדרגה את חיי לכאב, למדתי לדבר עם הכאב ולהקל עליו, ולא הסכמתי ללכת בדרכו – שמקשיחה את הלב ומזעיפה את הפנים. שמרתי על עצמי. על האופטימיות והשקט הפנימי, על הכתיבה ואפילו על ההליכה, על האהבה והשמחה. השיעור היה מדהים. הייתי מחויבת למודעות קפדנית לכל פעולותיי, למחשבותיי, לתחושותיי. למדתי לעבוד עם עצמי, נפש וגוף. והצלחתי! הכאב נחלש, התרחק ממני מעט ואפשר לי את חיי, גם אם בקצב אטי קצת יותר. עד שהתחלתי לפספס. עד שהחיים לקחו אותי למקום מהיר מדי, רועש מדי, שאינו מתאים לי. מקום שבו לא הצלחתי לשמור על עצמי. קליפה אחרי קליפה נשרו ממני, כמעט בלי משים, הקווים שמגדירים אותי ואת דרכי, המודעות נחלשה, המועקה הצטברה, והכאב חזר, ועטף את כולי, יום ולילה, פנים וחוץ, ללא רחם. הבנתי: מאוחר מדי לתקן לבד; אני חייבת לעשות מעשה. הרופא אישר: הזמן מתאים; הניתוח עכשיו אפשרי.

* * * * * * * * * *

בדרך מבית החולים בכיתי. הרגשות התערבבו בי בסערה, ורגע לפני שהאמבולנס עצר מול ביתי כרתי ברית עם עצמי, עם היקום, עם אלוהים – להיות תמיד אני: לא אעזוב שוב את דרכי, איזון עדין בין ארץ ושמיים, שורשים וצמרות; לא אתרחק שוב ממי שאני; שער האור יישאר פתוח תמיד.

אם היה זה חורף אני בטוחה שקשת מרהיבה הייתה מעטרת את השמיים.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

לעשות ניגון

חם כבר בחצר, למרות שעת הבוקר. אסף מזהיר אותי מפני בייבי נחש שעבר אתמול במהירות בדיוק במקום שבו אני יושבת עכשיו, מתחת לשריגי הגפן שהפסיקה לעת עתה את גדילתה. ובכל זאת אני יושבת בחוץ, רק כך אני יכולה לכתוב – בעט, על נייר, מתחת לשמים גלויים, בליווי ציוץ ציפורים ולקול שירת העשבים. אחת מחתולות החצר מצטרפת אליי, מחזקת אותי בבחירתי, וכך גם גזוז צונן בטעם פטל, גזוז של פעם.

דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה

(שירת העשבים, נעמי שמר על פי ר' נחמן מברסלב*)

אומר זאת שוב ושוב: הייעוד שלנו, על פי הבנתי, הוא להכיר את הקול הייחודי שלנו ולבטא אותו בדרך זו או אחרת. הכתיבה היא חלק מייעוד שלי, ובכל יום אני ממשיכה לבחון את עצמי ואת סביבתי, להשתכלל ולדייק יותר ויותר בצליל ובמסר – בשירה שלי, כמו כנר שמכוון שוב ושוב את כינורו.

השמים מתכסים בעננים ורוח רעננה נושבת לפתע בין ענפי העצים. הטבע סביבי מתגייס ומסייע לי להשלים את כתיבתי, כמו מנגן יחד אתי, ואני חושבת שזה הזמן להבהיר שהשירה לבד היא הכרחית, חשובה ויפה, אך ללא הניגון יחד – היא איננה שלמה. מזה כמה חודשים, ככל שאני הולכת ומדייקת בדרכי, כך אני מרגישה גם את הכמיהה הגוברת לניגונים, לשיתופי פעולה, ליצירה משותפת – בחומר או ברוח, באמנות או בחיי היום יום – לעצמה שיש בתדרים שונים שמתחברים לאחד.

לפני כמה ימים הייתי בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביצעה את "סטבט מאטר" של רוסיני. מקהלה רבת משתתפים, נגנים רבים, ארבעה סולנים ומנצח, המון רב על הבמה, קולות שונים כל כך – את ההבדלים אפשר היה לשמוע לפני הקונצרט בזמן כיוון הכלים והקולות – וכולם התחברו בהינף שרביט, בדיוק ובהתאמה, ליצירה אחת עצמתית ומרגשת כל כך. וזוהי מטפורה לחלק מהותי נוסף בייעוד שלנו: לדעת את קולנו, לבטא אותו ולעשות ממנו ניגון (ביחד עם קולות אחרים).

העננים מתפזרים, החום לא בוטל, זה הזמן לחזור הביתה פנימה, להקליד את המילים ולהמשיך לחפש את הנגנים שלצדי. את חלקם כבר מצאתי, ואני ממשיכה לחפש.

מילים נרדפות

אנחנו כולנו יחדיו פאזל אחד גדול ומרהיב. וכמו חלקיק של פאזל,

עלינו לא לשכוח את חלק הציור המוטבע עלינו, שהוא ייחודיותנו,

אך גם לא לשכוח את הבליטות שיש לנו, שדרכן אנו מתחברים אל הכלל

(גיל חורב)

שאלה להתבוננות

עם מי אתם מנגנים?

עם מי אתם יכולים לעשות ניגון?

 * תודה למשה יוסף על התזכורת לשירת העשבים.

שרית יעקב, בלוג שער לאור, אתם מוזמנים להגיב בלוג

הגיע הזמן לעשות מעשה

כדי לשנות חייבים לפעול. לא מספיק לקרוא, להקשיב למדריך כריזמטי, לשתף או להגיב. מדי יום אנחנו מקבלים – בדוא"ל, בפייסבוק, מכל כיוון כמעט – מצגות עם ציטוטים חכמים וציורים מופלאים, סרטונים מעוררי השראה או אמרות מרגשות. רוב האנשים מהנהנים בראשם ואומרים בשקט או בקול: "זה יפה, חכם, נכון כל כך". הם לוחצים על "אהבתי" או מעבירים הלאה, וחוזרים מיד אל אותה הנקודה שבה היו רק רגע לפני. אבל כדי לשנות צריך לעשות, משהו ממשי, משהו מוחשי. הפעולה לא צריכה להיות כרוכה בהכרח במעשה גדול ומשמעותי, היא גם לא צריכה להיות מלווה ברעש ובצלצולים. את השינוי אפשר להתחיל בפעולות קטנות, אפילו פנימיות, אך הן חייבות להיות אמיתיות, עקביות, מודעות. כדי לשנות חייבים לפעול – לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו, ואין סיבה עוד לחכות.

"גיליונות" הוא שמו של מפעל חייה של פרופ' נחמה ליבוביץ'. לא הכרתי את פועלה של נחמה ליבוביץ' ואני מתוודעת אליו רק בשבועות האחרונים בזכות הספר "נחמה" שמגולל את סיפור חייה, ספר שכתבה חיותה דויטש. "גיליונות" הוא מפעל נדיר ויוצא דופן שנחמה ליבוביץ' הגתה וביצעה: הפצת עלונים ובהם שאלות עיון ומחשבה בנושא פרשת השבוע. במשך שלושים שנים התמידה נחמה בכתיבת העלונים ובשליחתם – באמצעות דואר רגיל – לכל המעוניין בכך. במהלך קריאת הספר אני נתקלת שוב ושוב בדברים מעניינים רבים, שמושכים את תשומת לבי, מרגשים ומעוררים מחשבה, ובעיקר בדברים שמשמשים לי דוגמה. אחד המרכזיים שבהם, בעבורי, הוא שיטתה של נחמה: בגיליונות שכתבה לא היו דברי הסבר אלא רק שאלות, רק שאלות ללא תשובות – שאלות שמכוונות לחשיבה עצמאית וחוקרת. שאילת השאלות הייתה מהותית מאוד לדרכה של נחמה. הקוראים שלחו אליה את תשובותיהם והיא הגיבה בכתב לכל אחד ואחד. בהמשך, ורק בעקבות בקשות שקיבלה, החלה נחמה לצרף לגיליונות גם עלוני הדרכה שכללו רמזים וכיוונים לפתרון.

כמה יפה זה רק לשאול שאלות. כמה חכם לעורר כך לפעולה. זו דרך נהדרת ומופלאה שמחייבת לנוע, לחשוב, לחקור, לעשות. אם רק היה לי אומץ – הייתי פועלת כך גם אני. אבל כנראה שיש עוד דרך שאני צריכה לעבור עד שיהיה בי העוז להפיץ רשימות שיש בהן רק שאלות. ועד אז, אם לא רשימה שלמה, להלן פסקה אחת שיש בה שאלות.

מה אתם עושים?

מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם, בעקביות?

מה אתם עושים כדי להתבונן על חייכם בעקביות ולאתר את נקודות החולשה, את הדברים שכדאי לשפר, בעיקר פנימה – בתוך עצמכם?

מה אתם עושים כדי להתבונן, לאתר, ולשנות את מה שצריך, בהתמדה ובעקביות?

מה היא הדרך שלכם? כיצד אתם מתחילים את התנועה?

הרשימה הנוכחית יכולה להתאים לרוח המחאה החברתית שעוטפת אותנו בחודשים האחרונים. אפשר לקחת את הרשימה – כמו שהיא – ולכוון אותה להנעה במעגל החברתי. אבל, למרות שאולי עוד אעשה זאת, לא לכך אני מתכוונת כאן. אני כותבת ושואלת עלינו – על עצמנו, על המעגלים הראשונים שלנו – אני, משפחתי.

לכל אחד מאתנו יש משהו שכדאי לו לשנות בחייו, בדרכו – כדי לשפר את איכות חייו, כדי למצות אותם טוב ונכון יותר, כדי לממש את עצמו, כדי להיות מאושר. אבל כדי לשנות צריך לפעול, לעשות, ממש. בסוף השבוע האחרון כתב יאיר לפיד על החירות, ש"היא הדבר שקורה לך כשאתה מתייצב מול המציאות בלי למצמץ, ואומר לעצמך שהגיע הזמן לשנות אותה... בעצם היום הזה." ערב חג הפסח מתאים להגיד שגם צעד קטן יכול להתחיל את יציאת מצרים הפרטית שלנו, וש"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (פרקי אבות א', י"ז). כן. הגיע הזמן לעשות מעשה.

   מילים נרדפות   

כשאתה אוחז בידית הקטנה של מזוודה גדולה, אתה אוחז במזוודה כולה.

כשאתה עושה מעשה התחלתי קטן להגשמת רעיון גדול,

אתה כבר אוחז בהגשמת הרעיון כולו.

(גיל חורב)

     שיר לחג     

לכבוד החג ובמקום המדור "שאלה להתבוננות" (שאלתי מספיק לפעם אחת) –

בחרתי לצרף קישור לשירה היפה כל כך של שירה גולן "האדם והאור".

האדם והאור

(מילים: גלילה אוהבת ציון)

מומלץ.

את הרשימה הבאה אפרסם אחרי החג,

לחג שמח ומבורך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

שלא על מנת לקבל פרס

     יש דברים שאנחנו חייבים לעשות, פשוט חייבים, כי הם פועמים בלבנו, כי הם קולנו, כי אם נשאיר אותם חבויים בתוכנו – נרגיש חנוקים, נרגיש שוויתרנו, נרגיש מובסים, ונחלש. יש דברים שאנחנו חייבים לעשות גם אם למראית עין אין תמורה לצדם, ובכל מקרה איננו יודעים מראש מהי. יש דברים שיש לעשות בלי ציפייה לתמורה, אלא לשם העשייה עצמה.
 
היום, קל לי לכתוב את הדברים. היום אני יודעת כעובדה, וכבר לא צריכה להתבסס על אמונה בלבד, שכשאנחנו עושים את מה שבוער בתוכנו, כשאנחנו עושים את הדברים פשוט כדי לעשותם – התמורה תמיד תגיע. היא תגיע מכיוון שאולי לא ציפינו, בלבוש שלא ראינו, היא תגיע אחרת, אבל תבוא – מחייכת, גאה, אוהבת.
 
לפני כמעט 10 שנים, כשיצאתי לדרך עם "ברומו של איזון", יצאתי לדרך כקריאת "לך לך". הרגשתי שאין לי ברירה, שאני צריכה לעשות את זה. התבססתי על האמונה שעליי לעשות, שעליי לכתוב לרבים וללא בקשת תמורה ישירה. במשך 6 שנים התמדתי בדרך, לא מעט כסף הוצאתי על בניית האתר ועל תחזוקתו, מעט מאוד כסף קיבלתי בחזרה, גבות מורמות רבות פגשתי מימין ומשמאל, אך המשכתי בדרכי וקיבלתי הכול – את כל מה שיש לי היום, ועוד. ב"שער לאור" חזרתי ללכת בדרכי והתמורה מיד נגלית לעיניי, אחרים אולי לא רואים אותה, אך היא כאן, ישירה, והולכת וגדלה, גם כי אני ברורה יותר, גלויה יותר וממוקדת יותר.
 
לא אכחיש ולא אסתיר, הייתי שמחה להתפרנס באמצעות הבלוג, בעיקר כדי שאוכל להתמסר לו כל כולי, לעסוק בו במרב זמני. אבל פרנסה, גם לא צדדית, היא לא המניע ליצירתו, גם לא הסיבה לכתיבתו. המניע הוא פנימי – זו דרכי, כך אני משמיעה את קולי, למען אחרים ולמען עצמי.
 
המילים שבכותרת לקוחות ממסכת אבות, פרק א', משנה ג', בה נאמר: "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם". לא למדתי לימודי משנה בחיי, אבל במהלך הקורס בעריכה לשונית – דווקא שם – נפתחה בפניי הדלת לעולם המשנה, והנה עוד סוג של פרס לא צפוי. המרצה, ד"ר אשר שפריר, ביקש להדגים את המשמעות ואת השימוש הנכון ב"על מנת", ולשם כך הוא השתמש בציטוט שכאן. כך גם למדתי שפרס בלשון חז"ל משמעותו מחצית כיכר לחם.
 
לך לך. צאי לדרך. עשי. אלה המילים שנושפות בגבי. ואני עושה, שלא על מנת לקבל פרס, אבל – אם אני מתמידה וסבלנית – אני גם רואה את התמורה. אני יכולה לפרט כאן מה מביאה לי הדרך, אך אני מעדיפה שלא, כי יהיה זה לתאר עולם ומלואו, וכי אני מעדיפה לשמוע אתכם – שיצאתם לדרככם שלא על מנת לקבל פרס, והמשכתם בה גם אם העבודה רבה וגם אם הדרך ארוכה ומכשולים לאורכה. אני מעדיפה לשמוע אתכם, היום, מחר, בעוד שנה, מה קיבלתם בתמורה, כי התמורה – בצורה זו או אחרת – בוודאי תגיע.
 
 

   מילים נרדפות   

באמצע העולם עשי צעד חיובי אחד. בלב הכאוס בצעי פעולה החלטית אחת.

רק כתבי. אמרי כן, הישארי בחיים, היי ערה.

(נטלי גולדברג, עצם הכתיבה)

   בשידור!   

בשבוע החולף התארחתי בתוכנית הרדיו "קסם בבוקר" - תוכניתה של דינה לקס ברדיו קסם, המכון הטכנולוגי חולון. ניתן להקשיב לקטעים מהתוכנית דרך רשימת "הקישורים שלי" שכאן בבלוג משמאל.

   תגובה אחת    

אני מקבלת כאן ובדוא"ל תגובות רבות, מרגשות ומעניינות, על הרשימות שאני מפרסמת בבלוג. בעקבות הרשימה הקודמת – איך אומרים תודה להר? - קיבלתי תגובה אחת מעניינת במיוחד. להלן חלק מהתגובה, תגובתו של גיל חורב: "בדימוי שלי, לכל אחד מאיתנו יש הר בפנים, אליו אנו עולים כדי לקבל את תורת חיינו, ואלוקים יורד על ההר כדי לתת לנו אותה. שם אלוקים גם נותן לנו את לוחות הברית, הברית האישית שלו איתנו. כמו הר סיני בשעתו, כך גם ההר הזה אפוף תמיד ערפל אלוקי, אליו אנחנו נכנסים, נעלמים בו, אך דווקא בהיעלמותנו זו אנו קיימים יותר מאי פעם. וכמו משה שקרן עור פניו כשירד מהר סיני, כך אנו תמיד קורנות פנינו ברדתנו מההר שלנו. ואנו עולים אל ההר הזה שוב ושוב, ובכל פעם יורדים ממנו עם עוד חלקים של תורת חיים, מאירה, טהורה, מנחמת, מחממת לב. תודה לך, גיל."

  שאלה להתבוננות  

מה אתם עושים?

כולנו מקבלים מצגות יפות עם מילים חכמות, כולנו מקבלים ציטוטים מאירי עיניים.

אנחנו קוראים ומקשיבים – אבל מה אנחנו עושים?

מה אנחנו עושים בכל יום כדי ליישם את ההבנות?

שער: יהלום

הדרך תיקח אותי

אני אוהבת ללכת, רצוי לבד, רצוי לצד שדות פתוחים. ביומיים האחרונים הייתי אצל אמי, שלא הרגישה כל כך טוב, רציתי לחזק את רוחה, אבל גם אצלה לא ויתרתי על ההליכה. למרות שאינני מכירה את הרחובות סביב ביתה - לא חששתי. "לאן תלכי?" היא שאלה לפני שיצאתי, "הדרך כבר תיקח אותי", השבתי ויצאתי.

אני אוהבת ללכת - ההליכה מביאה אליי את המילים; אני חייבת לכתוב – הכתיבה היא אני.

הכתיבה וההליכה הן חלק מדרכי, אבל דרכי אינה אמורה להיות דרככם.

אני אדם של דרך, פחות של מטרות. אני מאמינה בדרך, פחות במטרות. אמנם יש לי יעד מרכזי שמגדיר את כל חיי, כתבתי על זה ברשימה הקודמת - להיות אני ולחיות בהתאם. אבל היעד הזה הוא לא יעד של סוף הדרך, אלא הוא הדרך עצמה - הוא יעד של כל רגע ורגע בדרך. זהו יעד שאינו "נגמר".

בדרך שהגדרתי לעצמי יש כלים וגם מעין חוקים, יש התבוננות ותהליכים, וכל אלה יחד עוזרים לי לחדור פנימה אל נבכי עצמי: להכיר את עצמי, את החוזקות שלי ואת החולשות שלי, את המקור לכל כעס ופחד, את הדברים שמחזקים אותי ואת אלו שמחלישים אותי, את האמונות שהן שלי ואת אלו שאינן, את הדברים שאני אוהבת לעשות ואת אלו שאני טובה בהם, יותר או פחות, את הערכים שחשובים בעיניי ואת אלה שחשובים לאחרים, את עצמתי, את האמת על עצמי. ועוד.

והדרך עוזרת לי ליישם, כלומר להיות אני - לא בסוף, לא במקצוע מסוים או בתפקיד מסוים, לא במקום מגורים מסוים, לא במצב משפחתי מסוים, לא ביעד רחוק, שלא בטוח מתאים לי, אלא בכל רגע ורגע. ואז ממילא אגיע למקום שבו אני אמורה להיות.

זוהי דרך של גילוי, ולכן היא גם משתנה ללא הרף, כל פעם קצת (כמו שם השיר היפה כל כך של עידן חביב): לומדים את עצמנו בעזרת הדרך ואז משנים אותה מעט בהתאם לגילוי, או שמשנים הרבה, תלוי. זהו משחק עדין בין עצמי לבין הדרך, פעם זו מובילה ופעם אני.

במשימת האתגר המסכמת, המהפנטת, של "המירוץ למיליון" נדרשו זוגות המתחרים להלך על חבל שמתוח בין שני בניינים בגובה 200 מטרים, כשהתמיכה היחידה שיש לכל אחד היא של בן זוגו. הם אחזו זה בזה, אחזו חזק, ניסו לשמור על איזון, לעתים האחד תמך יותר, לעתים השני, מביטים ללא הרף זה בעיני זה. כך הם הלכו, צעד צעד, כל פעם קצת. וכך גם הדרך עצמה והגילוי העצמי שנגזר ממנה - אחוזים זה בזה ותלויים זה בזה. בדרך כלל הדרך היא שמובילה, אך היא כל הזמן משתנה, כל פעם קצת, מתאימה את עצמה להבנות שמחכות כתמרורים בדרך, וממשיכה.

המקומות שאליהם מובילה דרך הגילוי אינם ידועים מראש ויכולים אף להיות מפתיעים. הגדרה מראש של מטרה רחוקת טווח עלולה לשבש את המיקוד - לפתע נמצא עצמנו מתמקדים במטרה במקום בזיקוק של עצמנו. מטרות ביניים בכל אופן, הן הכרחיות. הבלוג הזה, לדוגמה, הוא אחת ממטרות הביניים שלי. זו מטרה מתמשכת והיא סוללת מחדש את דרכי, מוסיפה לה נדבך נוסף, נדבך מחייב ומחדד.

ומה היא הדרך? ובכן, זו הדרך שלי, כלומר, של כל אחד ואחד - לכל אחד יש את הדרך שמתאימה לו. למרות זאת, לאורך הבלוג אספר על דרכי, כדי לעודד את מי שצריך למצוא את דרכו. כי לכל אחד צריכה להיות דרך שתוביל אותו בבטחה בנבכי החיים, שתוביל אותו קרוב יותר ויותר אל עצמו, אל האמת, אל הטוב שבו. בלי דרך נהיה כספינה שנתונה לחסדי הגלים, ללא מנוע או מפרשים. עם דרך – נגיע רחוק. אני מאמינה שמי שהולך - מוצא, לאו דווקא את מה שהוא רצה, אלא את מה שהוא צריך, את מה שיעשה אותו מאושר, את עצמו בעיקר. הדרך תביא אותנו למקומנו, כל אחד למקומו. ושם נגלה שיש לנו את הכול. 

    במילים אחרות    

המלים "דֶּרֶךְ" ו"דְּרִיכוּת" הן קרובות,

כי כשאדם הולך בדרכו האמתית המיוחדת לו,

אז בסוף כל יום נפשו כבר דרוכה ומצפה ליום הבא.

(גיל חורב)

  שאלה להתבוננות  

היכן נמצאות המחשבות שלכם?

מי שולט במי – אתם במחשבות או המחשבות בכם?

נכתב על ידי שרית יעקב, בלוג "שער לאור" (אתם מוזמנים להגיב)

שער: דרך

הכול מתחיל כאן

במכונית, בדרך חזרה מבית הספר, שמעתי את חברו של רון - שניהם בכיתה ה' - אומר: "אבל למה עץ? זה תמיד עצים, כמה עצים. אין דבר כזה עץ אחד". לשמחתי לא היינו צריכים להשיב לו. בדיוק חלפנו על פני גבעה ירוקה בסמוך לביתנו שבראשה עומד, מדי יום, עץ בודד, משקיף בשקט על סביבתו. הפנינו את מבטינו אליו. הסיפור הזה מתאים כל כך לרשימה הנוכחית גם בגלל מועד פרסומה – יום אחרי ט"ו בשבט, וגם בגלל נושאה: כולנו אנשים, אבל כל איש הוא אחד ומיוחד. האם אנחנו זוכרים את זה?

במשך שנים הייתי עסוקה בחיפוש. לא היה ברור לי בדיוק מה אני מחפשת, אבל קראתי לזה – כמו רבים אחרים – הייעוד שלי. מסלול החיפושים שלי היה פתלתל ומתסכל, ואת התשובה מצאתי יום אחד, במפתיע, דווקא בריאיון עם עו"ד יעקב וינרוט שפורסם במוסף מיוחד של מעריב לכבוד חג הפסח בשנת 2002. ברגע אחד נפקחו עיניי. וינרוט הביא בריאיון סיפור חסידי ידוע, שלא הכרתי. הסיפור מספר על אדמו"ר אחד, רבי זושא, שאמר שכאשר יגיע לשמים אחרי 120 שנה, לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו, ולמה הוא לא היה צדיק פלוני אלמוני, אלא ישאלו אותו: "למה לא היית זושא? למה לא היית אתה?"

ומהרגע שפגשתי את זושא הבנתי לאן אני הולכת. גם אם לא ידעתי עדיין איך - ידעתי לאן. ומאותו רגע, כמו מגדלור שעומד תדיר מול עיניי, אני הולכת אליי ומטרתי אחת: להיות אני.

כך הפך עורך הדין וינרוט, בלי משים, להיות אחד המדריכים שלי. אכן, מפתיע היכן אפשר למצוא את המדריכים שלנו, אם רק נהיה קשובים. והוא אפילו לא יודע שהוא כזה.

אז כן, הכול מתחיל כאן. הייעוד שלנו הוא פשוט להגיע לעצמנו ולהיות עצמנו, מזוקקים. מכאן נבנה את שארית חיינו. לא מדובר רק בעיסוק שלנו - מדובר במהות, בכל רגע ורגע. זה לא פשוט להיות עצמנו, להיות באמת עצמנו, להיות אמתיים בכל רגע, כלפי חוץ וכלפי פנים. פעמים רבות אנחנו אפילו לא זוכרים מי אנחנו באמת, מי אנחנו במקור, מתחת לחינוך שקיבלנו, לקולות ששמענו, לציפיות שעוטפות אותנו. והדרך חזרה אינה ברורה מאליה והיא בוודאי אינה קצרה. מדובר בעבודת מודעות יום יומית, וקל מאוד לזלוג ממנה בלי משים, אבל כשהיעד צלול וחד – הדרך אליו ברורה יותר.

כן, הכול מתחיל כאן – גם הבלוג. "שער לאור" לא מתכנן להיות בלוג אקראי. בדרך כלל לא אתייחס כאן לאירועים מזדמנים בציבורי או בפרטי, במרחבים או בתוכי. ל"שער לאור" יש נקודת התחלה – הנקודה שכאן - ויש מסלול ואפילו תוכן עניינים, ששעריו העיקריים הם: אמת, מהות, השיר שלנו והדרך שלנו. בשערים אלה אעסוק בעיקר בבלוג, מזוויות ופנים רבות, במטרה להגיע לייעוד שלנו – לעצמנו. גם אם אפשר יהיה לקרוא כל רשימה בנפרד – ובהחלט אפשר – תהיה המשכיות מסוימת בבלוג זה, ולכן, אשמח אם תישארו מחוברים, ונהיה כולנו עצמנו.

    מילים נרדפות    

מי שלא אוהב את עצמו, כנראה הוא לא עצמו
אלא, מנסה להיות מישהו אחר.
(עיגולי השמחה של דסי, דוד בן יוסף)

        תגובה         

ים של נחת ועצמה שאבתי מהתגובות המרגשות כל כך שקיבלתי מכם, כאן ובמייל;
הייתי רוצה להראות לכם את כולן, אבל אתאפק;
אבל מה שברור לעין הוא שאני, למרות הכול, לא חיה בבועה.

  שאלה להתבוננות  

האם יש לך דרך?

מהי?

שער: אמת

הבועה שלי

עץ הזית משקיף אל סביבתו

יש מי שאומר שאני חיה בבועה. על הבועה שלי מאיים עמוד חשמל אימתני, שהרים את ראשו לא מכבר בדיוק אל מול ביתנו. אבל עץ הזית הקטן ששתלנו בקצה הגינה גדל בהתמדה ובהתרסה אל מול עמוד החשמל, ועוד מעט הוא יסתיר אותו מזווית הראייה. בבועה שלי שומעים את המכוניות שאצות לדרכן בכביש 70, אבל אם יושבים באמת בשקט - שומעים דווקא את הציפורים ואת השקט שבין ענפי העצים. בבועה שלי חיים לאט יותר ופשוט יותר; מקשיבים אחד לשני, אבל גם לא מעט לעצמנו, מקשיבים באמת; מדברים אחד עם השני, וגם עם עצמנו, מדברים אמת. אנחנו ממיינים את הזבל, מטפחים קומפוסטר, מנסים לאכול טוב ולשמור על כושר, ומטפלים בכמה וכמה חתולים, שמשחקים עכשיו מול עיניי בין העצים והפרחים בשלל הצבעים, ששתלנו רק עכשיו. שקט כאן רוב הזמן, ורגוע, גם כשכולנו בבית. אנחנו אוכלים זיתים מעץ הזית שלנו, אשכוליות מעץ האשכוליות, רימונים ופסיפלורות, ומחכים בסבלנות לעץ התפוח שיגדל ויתחזק, ולתפוז. הלימונים כבר כאן. אנחנו יודעים שכסף חשוב, אבל לא הכי חשוב; שהאוויר, השקט, ההקשבה, האהבה וההבנה – חשובים יותר; ושהמירוץ לא מתאים לכולם, אולי אף לא לרובנו.

יכול להיות שיש משהו בועתי כאן, מתחת לשמים היפים האלה, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי. ניסיתי. לפני כמה שנים, בלי כוונה ברורה, מצאתי את עצמי לפתע במירוץ, מנסה בכל כוחי לשמור על הקצב, נופלת וקמה, מתעלמת מקוצר נשימה ברור, רצה קדימה, מביטה לעתים לצדדים, אך כמעט מאבדת את שיווי המשקל, וממהרת לחזור לרוץ. בצדי המסלול הנחתי את החברים שלי, את הבריאות, את השקט, וכמעט את כל מה שאני אוהבת.

לפני המירוץ, במשך שש שנים, הוצאתי לאור האינטרנט את "ברומו של איזון" – ירחון אינטרנט למודעות עצמית. אלפי קוראים ולא מעט כותבים ליוו את הירחון בהתמדה גדלה וחיזקו אותי בדרכי. אבל, יום אחד, אחרי שכבר הצטרפתי למסלול המהיר, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה גם וגם – גם לרוץ וגם לכתוב. העומס עליי היה גדול מדי, הסתירות היו גדולות מדי, והפסקתי. דווקא עם "ברומו של איזון" הפסקתי, דווקא עם הכתיבה – שני דברים שעומדים בלב מהותי. ובאותו רגע איבדתי גם את האיזון. אבל עכשיו התעשתי. עצרתי. חזרתי לדרך שלי וחזרתי גם לכתיבה רציפה.

אל האינטרנט אני חוזרת הפעם באדרת אחרת: בבלוג, שממשיך את רוחו של "ברומו של איזון", אך שמו שונה, בעיקר כי הייעוד עכשיו ברור לי יותר. על כנפי הבלוג אני מקווה להביא אור לקוראים, גם כפנס שמאיר מזוויות שונות את חיינו – כדי שנעצור ונתבונן בהם בכלל, ובצורה קצת שונה בפרט – וגם כבמה לאהבה, שמחה, אמונה, ובקיצור – אור. בכוונתי לעדכן את הבלוג מדי שבוע, לארח מדי פעם שותפים לדרך בציטוטים, שירים, צילומים ויצירות אחרות, ולהעלות לארכיון מאמרים נבחרים מ"ברומו של איזון".

כן. אני חוזרת לבועה שלי. כבר אמרו לי לא אחת: "אי אפשר לחיות בבועה", אבל אני לא מסכימה עם זה ואני רוצה ללכת בדרכי. זו הדרך היחידה שמביאה אור לפניי ולסביבותיי. חזרתי לעולם שלי, שמאמין בדברים רבים שנראה כי אבדו או נשכחו במסלול המהיר, ואשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך, לבועה, שתלך ותגדל, ותראה שהיא בעצם העולם. לפחות שלנו.

         מילים נרדפות       

אני מרגישה עשירה כשיש לי זמן לכתוב
וענייה כשאני מקבלת תשלום מן המניין ואין לי זמן לעבוד בעבודה האמיתי שלי.
(נטלי גולדברג, עצם כתיבה)

     שאלה להתבוננות    

האם אני אמיתי עם עצמי?

האם אני אמיתית עם עצמי?

(המשך יבוא)