הכול מתחיל כאן

במכונית, בדרך חזרה מבית הספר, שמעתי את חברו של רון - שניהם בכיתה ה' - אומר: "אבל למה עץ? זה תמיד עצים, כמה עצים. אין דבר כזה עץ אחד". לשמחתי לא היינו צריכים להשיב לו. בדיוק חלפנו על פני גבעה ירוקה בסמוך לביתנו שבראשה עומד, מדי יום, עץ בודד, משקיף בשקט על סביבתו. הפנינו את מבטינו אליו. הסיפור הזה מתאים כל כך לרשימה הנוכחית גם בגלל מועד פרסומה – יום אחרי ט"ו בשבט, וגם בגלל נושאה: כולנו אנשים, אבל כל איש הוא אחד ומיוחד. האם אנחנו זוכרים את זה?

במשך שנים הייתי עסוקה בחיפוש. לא היה ברור לי בדיוק מה אני מחפשת, אבל קראתי לזה – כמו רבים אחרים – הייעוד שלי. מסלול החיפושים שלי היה פתלתל ומתסכל, ואת התשובה מצאתי יום אחד, במפתיע, דווקא בריאיון עם עו"ד יעקב וינרוט שפורסם במוסף מיוחד של מעריב לכבוד חג הפסח בשנת 2002. ברגע אחד נפקחו עיניי. וינרוט הביא בריאיון סיפור חסידי ידוע, שלא הכרתי. הסיפור מספר על אדמו"ר אחד, רבי זושא, שאמר שכאשר יגיע לשמים אחרי 120 שנה, לא ישאלו אותו למה הוא לא היה משה רבנו, ולמה הוא לא היה צדיק פלוני אלמוני, אלא ישאלו אותו: "למה לא היית זושא? למה לא היית אתה?"

ומהרגע שפגשתי את זושא הבנתי לאן אני הולכת. גם אם לא ידעתי עדיין איך - ידעתי לאן. ומאותו רגע, כמו מגדלור שעומד תדיר מול עיניי, אני הולכת אליי ומטרתי אחת: להיות אני.

כך הפך עורך הדין וינרוט, בלי משים, להיות אחד המדריכים שלי. אכן, מפתיע היכן אפשר למצוא את המדריכים שלנו, אם רק נהיה קשובים. והוא אפילו לא יודע שהוא כזה.

אז כן, הכול מתחיל כאן. הייעוד שלנו הוא פשוט להגיע לעצמנו ולהיות עצמנו, מזוקקים. מכאן נבנה את שארית חיינו. לא מדובר רק בעיסוק שלנו - מדובר במהות, בכל רגע ורגע. זה לא פשוט להיות עצמנו, להיות באמת עצמנו, להיות אמתיים בכל רגע, כלפי חוץ וכלפי פנים. פעמים רבות אנחנו אפילו לא זוכרים מי אנחנו באמת, מי אנחנו במקור, מתחת לחינוך שקיבלנו, לקולות ששמענו, לציפיות שעוטפות אותנו. והדרך חזרה אינה ברורה מאליה והיא בוודאי אינה קצרה. מדובר בעבודת מודעות יום יומית, וקל מאוד לזלוג ממנה בלי משים, אבל כשהיעד צלול וחד – הדרך אליו ברורה יותר.

כן, הכול מתחיל כאן – גם הבלוג. "שער לאור" לא מתכנן להיות בלוג אקראי. בדרך כלל לא אתייחס כאן לאירועים מזדמנים בציבורי או בפרטי, במרחבים או בתוכי. ל"שער לאור" יש נקודת התחלה – הנקודה שכאן - ויש מסלול ואפילו תוכן עניינים, ששעריו העיקריים הם: אמת, מהות, השיר שלנו והדרך שלנו. בשערים אלה אעסוק בעיקר בבלוג, מזוויות ופנים רבות, במטרה להגיע לייעוד שלנו – לעצמנו. גם אם אפשר יהיה לקרוא כל רשימה בנפרד – ובהחלט אפשר – תהיה המשכיות מסוימת בבלוג זה, ולכן, אשמח אם תישארו מחוברים, ונהיה כולנו עצמנו.

    מילים נרדפות    

מי שלא אוהב את עצמו, כנראה הוא לא עצמו
אלא, מנסה להיות מישהו אחר.
(עיגולי השמחה של דסי, דוד בן יוסף)

        תגובה         

ים של נחת ועצמה שאבתי מהתגובות המרגשות כל כך שקיבלתי מכם, כאן ובמייל;
הייתי רוצה להראות לכם את כולן, אבל אתאפק;
אבל מה שברור לעין הוא שאני, למרות הכול, לא חיה בבועה.

  שאלה להתבוננות  

האם יש לך דרך?

מהי?

שער: אמת

הבועה שלי

עץ הזית משקיף אל סביבתו

יש מי שאומר שאני חיה בבועה. על הבועה שלי מאיים עמוד חשמל אימתני, שהרים את ראשו לא מכבר בדיוק אל מול ביתנו. אבל עץ הזית הקטן ששתלנו בקצה הגינה גדל בהתמדה ובהתרסה אל מול עמוד החשמל, ועוד מעט הוא יסתיר אותו מזווית הראייה. בבועה שלי שומעים את המכוניות שאצות לדרכן בכביש 70, אבל אם יושבים באמת בשקט - שומעים דווקא את הציפורים ואת השקט שבין ענפי העצים. בבועה שלי חיים לאט יותר ופשוט יותר; מקשיבים אחד לשני, אבל גם לא מעט לעצמנו, מקשיבים באמת; מדברים אחד עם השני, וגם עם עצמנו, מדברים אמת. אנחנו ממיינים את הזבל, מטפחים קומפוסטר, מנסים לאכול טוב ולשמור על כושר, ומטפלים בכמה וכמה חתולים, שמשחקים עכשיו מול עיניי בין העצים והפרחים בשלל הצבעים, ששתלנו רק עכשיו. שקט כאן רוב הזמן, ורגוע, גם כשכולנו בבית. אנחנו אוכלים זיתים מעץ הזית שלנו, אשכוליות מעץ האשכוליות, רימונים ופסיפלורות, ומחכים בסבלנות לעץ התפוח שיגדל ויתחזק, ולתפוז. הלימונים כבר כאן. אנחנו יודעים שכסף חשוב, אבל לא הכי חשוב; שהאוויר, השקט, ההקשבה, האהבה וההבנה – חשובים יותר; ושהמירוץ לא מתאים לכולם, אולי אף לא לרובנו.

יכול להיות שיש משהו בועתי כאן, מתחת לשמים היפים האלה, אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי. ניסיתי. לפני כמה שנים, בלי כוונה ברורה, מצאתי את עצמי לפתע במירוץ, מנסה בכל כוחי לשמור על הקצב, נופלת וקמה, מתעלמת מקוצר נשימה ברור, רצה קדימה, מביטה לעתים לצדדים, אך כמעט מאבדת את שיווי המשקל, וממהרת לחזור לרוץ. בצדי המסלול הנחתי את החברים שלי, את הבריאות, את השקט, וכמעט את כל מה שאני אוהבת.

לפני המירוץ, במשך שש שנים, הוצאתי לאור האינטרנט את "ברומו של איזון" – ירחון אינטרנט למודעות עצמית. אלפי קוראים ולא מעט כותבים ליוו את הירחון בהתמדה גדלה וחיזקו אותי בדרכי. אבל, יום אחד, אחרי שכבר הצטרפתי למסלול המהיר, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה גם וגם – גם לרוץ וגם לכתוב. העומס עליי היה גדול מדי, הסתירות היו גדולות מדי, והפסקתי. דווקא עם "ברומו של איזון" הפסקתי, דווקא עם הכתיבה – שני דברים שעומדים בלב מהותי. ובאותו רגע איבדתי גם את האיזון. אבל עכשיו התעשתי. עצרתי. חזרתי לדרך שלי וחזרתי גם לכתיבה רציפה.

אל האינטרנט אני חוזרת הפעם באדרת אחרת: בבלוג, שממשיך את רוחו של "ברומו של איזון", אך שמו שונה, בעיקר כי הייעוד עכשיו ברור לי יותר. על כנפי הבלוג אני מקווה להביא אור לקוראים, גם כפנס שמאיר מזוויות שונות את חיינו – כדי שנעצור ונתבונן בהם בכלל, ובצורה קצת שונה בפרט – וגם כבמה לאהבה, שמחה, אמונה, ובקיצור – אור. בכוונתי לעדכן את הבלוג מדי שבוע, לארח מדי פעם שותפים לדרך בציטוטים, שירים, צילומים ויצירות אחרות, ולהעלות לארכיון מאמרים נבחרים מ"ברומו של איזון".

כן. אני חוזרת לבועה שלי. כבר אמרו לי לא אחת: "אי אפשר לחיות בבועה", אבל אני לא מסכימה עם זה ואני רוצה ללכת בדרכי. זו הדרך היחידה שמביאה אור לפניי ולסביבותיי. חזרתי לעולם שלי, שמאמין בדברים רבים שנראה כי אבדו או נשכחו במסלול המהיר, ואשמח מאוד אם תצטרפו אליי לדרך, לבועה, שתלך ותגדל, ותראה שהיא בעצם העולם. לפחות שלנו.

         מילים נרדפות       

אני מרגישה עשירה כשיש לי זמן לכתוב
וענייה כשאני מקבלת תשלום מן המניין ואין לי זמן לעבוד בעבודה האמיתי שלי.
(נטלי גולדברג, עצם כתיבה)

     שאלה להתבוננות    

האם אני אמיתי עם עצמי?

האם אני אמיתית עם עצמי?

(המשך יבוא)