מועדי תשרי בסוכת הגפן

באחת וחצי אחרי חצות חזרנו הביתה אחרי ארוחת ערב ראש השנה ונסיעה ארוכה. למרות השעה המאוחרת אנחנו מתיישבים בחצר האחורית לאורה של מנורה קטנה, שאסף התקין לא מכבר, וממשיכים בשיחה הקולחת שליוותה את הנסיעה. אנחנו מדברים בשקט, רגועים, עד שהיתוש הראשון מתיישב עליי, אחריו השני, והנה גם השלישי. הם גדולים ועקשנים ורוצים כנראה ליהנות גם מארוחת החג. עידו מסתכל עליי כשאני מתפתלת מצד לצד וממהר להפעיל בטלפון הנייד אפליקציה נגד יתושים. "אפליקציה נגד יתושים?" אני שואלת בספק וממשיכה להיאבק בהם. "כן, האפליקציה משמיעה תדר שמרחיק אותם", עידו מסביר לי, משנה את עצמת התדר ומתחיל להתפתל בעצמו. "אני לא יכול לשמוע את זה!" הוא אומר בקול לחוץ. "את מה?" אני שואלת. "את לא שומעת?" הוא מתפלא. אני מקשיבה, מתרכזת ולבסוף מבהירה: "לא, אני לא שומעת דבר".

היתושים התרחקו ממני. אני נשענת לאחור, ממלמלת "הצעירים האלה, הם עדיין שומעים תדרים שאנחנו כבר לא שומעים", ומבינה שקיבלתי ברגע זה תזכורת מוחשית לתדרים הרבים שאופפים אותנו מכל עבר, תדרים שאנחנו לא שומעים ולא רואים, אבל הם כאן. אנחנו חלק מתנועה שלמה שרוחשת סביבנו וגם אם איננו מודעים לה כלל – הם משפיעים עלינו ועל הסביבה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

השקט של יום כיפור מורגש קצת פחות בקצה העיר ובוודאי מחוץ לה. החצר האחורית של ביתנו צמודה לגבול העיר, מעבר לה פרושים שדותיו החקלאים של קיבוץ רמת יוחנן, והבתים הבאים שנשקפים מכאן יושבים הרחק על הרכס הבא ונראים כבתי לגו זעירים. גם בימי חול שקט כאן, בסוכה הערומה שבקצה החצר. ובכל זאת יש היום הבדל, כי כביש 70 כמעט דומם, כך גם חצרות השכנים, ואני יכולה לעוף בקלות יתרה על כנפיו של השקט, חברי האהוב, שלוקח אותי תמיד למרחקים, רבים מהם נמצאים עמוק בתוכי.

אנשים מפחדים משקט, אני הולכת אליו. אנשים נמנעים משקט, אני מחפשת אותו בכל מקום. אין כמו השקט כדי להקשיב, אבל רבים אינם יודעים להקשיב, לא לאחרים ובוודאי לא לעצמם. בחודשים האחרונים אני מנווטת את דרכי גם לפי מידת ההקשבה של היושבים מולי: אם הם מקשיבים לי – אני נשארת. מקשיבים באמת, בסבלנות, מנסים להבין את דבריי ולא ממהרים לקטוע אותם – כאילו כבר הבינו – ולהשמיע את טיעוניהם. במקום שבו יודעים להקשיב – יש אמת. והאמת הזו מכרבלת אותי ביום הכיפורים, יום שכולו הקשבה לעולם ולעצמנו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

הסוכה שלנו איננה סוכה אמיתית, אך אני קוראת לה כך, והיא מלמדת אותי סבלנות והקשבה. בקצה החצר מונחת רחבה מלבנית מרוצפת. הדיירים הקודמים חשבו לבנות כאן ג'קוזי, אפילו חיבורי החשמל כבר מוכנים, אך אנחנו לא אנשי ג'קוזי, וכך נותרה לה הרחבה מיותמת, כמו לא שייכת לחצר. עברה שנה, עברו שנתיים, וגם שלוש. בטיול יקבים משפחתי בהרי ירושלים התארחנו לארוחה דשנה במסעדה ביתית. אחרי הקינוחים ירדנו אל חצר הבית וגילינו בוסתן מרהיב נוטף פירות ובצדו סוכת עץ, שגפנים מטפסות מצדדיה ואשכולות ענבים נופלים מעליה. הזרע נזרע, וכמה חודשים אחרי אסף בנה בקצה החצר, סביב הרחבה המרוצפת, סוכת עץ פשוטה. שתי גפנים מטפסות מאז על עמודיה ואשכולות ענבים יעטרו בעתיד הקרוב את גגה.

יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות. יש רעיונות והבנות שצריך להקשיב להם ברגע הנכון. כשנה אחרי הצטרף גם אור אל הסוכה, שמלווה עכשיו את חיינו לא רק ביום אלא גם בחשיכה. בסבלנות ובפשטות שדרגנו את חיינו, לטעמנו. השקט זמין לנו עכשיו מדי יום. צריך רק לצאת אליו.

בחגי תשרי השנה חזרתי שוב ושוב אל סוכת הגפן, בשקט, ותרגלתי הקשבה.
 

   מילים חמות   

"מעשה טוב, דיבור נאה ומחשבה טהורה – אינם שבים ריקם, אינם הולכים לאיבוד, כולם מצטרפים לאוצר הגדול של מצוות ומעשים טובים אשר בזכותם ומכוחם, ומכוח כוחם קיימים הדורות הבאים. ואם יטען הטוען: בשכבר הימים כל ההולכים מאתנו נשכחים – נאמר: כל מעשה טוב, כל דיבור נאה, כל מחשבה טהורה שלהם, דומים לזרע שנטמן באדמה, לשתיל שנשתל: הזרע ינבוט, השתל יגדל, והעץ אשר יצמח – בצלו ישבו רבים, מפריו יאכלו ולמראה יופיו יתענגו. אמנם היושבים בצלו, הטועמים מפריו, המתענגים למראהו לא ידעו מי הוא אשר שתלו, אבל האם דבר זה יעיב על זהרו?"
נחמה ליבוביץ'.

 

* חזרה לעמוד הבית של הבלוג *

שרית יעקב, בלוג "שער לאור"

האצבע שסותמת את החור בסכר

כל רשימה חדשה שאני מעלה לבלוג היא ניצחון.

תמיד כתבתי. הכתיבה הייתה חלק ממהותי עוד לפני שידעתי מי אני: בכל מקום חדש שאליו הגעתי – חיפשתי את האפשרות לכתוב; כל חוויה שעברתי – רציתי לבטא בכתב; כל תחושה שהרגשתי – ניסיתי לתאר במילים. אני כותבת כל הזמן, גם אם מעט, כשאני הולכת או ממתינה, בדרכים או בישיבה. אני פוסעת ביקום בו אותיות מרחפות באוויר. מילים - הן תמיד מתחברות מסביבי למשפטים. אני מביטה בהן, מלקטת אותן, מחברת ביניהן, יוצרת עולם, ויש זרימה בתוכי וסביבי. אלא אם אני עוצרת.

היו תקופות שבהן נדמתי. המילים השתוללו ובעטו בתוכי, אך לא מצאתי זמן או כוח כדי לחבר אותן זו לזו ולהוציא אותן אל העולם. היו תקופות קשות יותר שבהן נדמתי לא רק בכתב אלא אף בקולי. הסביבה התייחסה אל דבריי כיחסו של מבוגר עסוק למשחקיו של ילד: אין לו זמן לזה, יש דברים חשובים יותר. וגם אם המילים שלי נגעו לרגע, הן לא נשארו בלבבות. וכך הלכתי והחרשתי, עד שהפכתי כאילמת, עצובה, עייפה ומנותקת מגרעין מהותי.

ימים אלו תמו. אני כבר לא מחרישה. אני כותבת ומפרסמת את דבריי בבלוג, בפייסבוק, במיילים, ואני לא מסתירה את עצמי, לא בעבודה, לא במפגשים עסקיים או חברתיים, וגם לא מסביב לשולחן האוכל או הקפה. אני עדינה בדרכי ועדינה במילותיי, אך אני מחוברת. הרסן הותר, אני זורמת החוצה ומגשימה את תכלית חיי.

**************************

הנה משפט נפלא שהצלחתי ללקט בין גלי הפייסבוק, שנהדפים ללא הרף אל מסך המחשב, ואני מביאה אותו במקורו:

"The meaning of life is to find your gift.

  The purpose of life is to give it away"!

כן, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בפועל ובמסר. וכשאני כותבת – אני מנצחת. זוקפת בגאון את גבי. בכל פעם מחדש.

**************************

"כשחיינו מנותקים מהדחפים היצירתיים שלנו – אנו מנותקים מהכוח ומהלהט שמהווים את גרעין מהותנו ומעניקים לחיינו המשכיות, עניין ומשמעות. כשאנו מאבדים את המגע עם החיים הפנימיים שלנו, אנו מאבדים גם את המגע עם תכלית חיינו". כך כותבת ג'וליה קמרון הנפלאה בספרה "דרך האמן בעבודה". הכתיבה – וההליכה – מחברות אותי לחיים הפנימיים שלי; הרשימות הן ביטוי ממשי לדחפים היצירתיים שבי; וכשאני מבטאת את עצמי אני מחוברת לעולם. רשת מדהימה נפרשת לרגליי, תרתי משמע, חובקת עולם ומלואו. וכל רשימה היא ניצחון וחיבור נוסף ברשת.

 

**************************

כל רשימה היא הישג בעיניי בדרך המתמשכת להגשמה עצמית, אבל לתהליך הכתיבה והפרסום יש מבחינתי משמעות רחבה בהרבה, משמעות גלויה ועיקשת. הכתיבה בעבורי היא האצבע של הילד ההולנדי, האצבע שסותמת את החור בסכר – היא שומרת עליי מפני השיטפון שמבקש לבלוע את כולם. הכתיבה היא "נקיטת עמדה נגד פצצות המחסלות המונים, נגד עודף מהירות ויעילות יתר". כך כותבת נטלי גולדברג בדרכה האופיינית בספרה "עצם הכתיבה", ומוסיפה: "ההתעקשות להמשיך ולכתוב היא הפוערת את לבי לרווחה ברוך ובעדינות כלפי עצמי ומכאן נובעת חמלה קורנת לכל הסובב אותי". ומה פוער את לבכם לרווחה?

 
 

   מילים חמות   

כוחו של האחד, לכל אחד יש את הכוח הזה.
שינוי מגיע ממיליוני מעשים קטנטנים,
הים הוא טיפות של מים שהתחברו יחד.

פנו ביומן שעה ורבע וצפו בסרט הזה -
זה יהיה אולי המעשה החשוב ביותר שתעשו לקראת השנה החדשה שבפתח:

http://vimeo.com/47159481

לשנה טובה ומבורכת.

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

מראה שעל הקיר

האם תמיד אמרתי אמת? תמיד, תמיד, תמיד? לא, אבל אני מנסה, ממש מנסה, ואני זוכרת היטב את הפעמים הבודדות שבהן בחרתי בשנים האחרונות לא לומר דברי אמת. ומתייסרת על כל אחת ואחת מהן.

 

תרבות השקר מתפשטת בקרבנו. כמעט בכל מקום שאליו אני מביטה אני רואה את השקר או את קרוביו. ואחרי החולשה שתוקפת אותי אני נשארת בעיקר עם תדהמה גדולה, כי תרבות השקר מתקבלת משום מה בהבנה, כחלק אינטגראלי מכללי המשחק. אך מי שחושב שעל שקרים אפשר להבליג, חייב להבין: השקר פותח שערים למעשים נוספים, בהתחלה קטנים אחר כך גדולים, שאין בהם אחווה ובוודאי שאין בהם טוב. השקר הוא רק תחילת דרכו של הרוע, כך בעיניי, וגם אם יאמרו לי עוד אלף פעמים שאני תמימה, אמשיך לחפש את האמת ורק את האמת, ואדרוש אותה תמיד בכל סביבותיי. ערך האמת כתוב וחקוק בראש ערכי הבסיס של דתות רבות, אך אנשים רבים מסירים את עיניהם מערך זה, מתרצים את דרכם בתירוצי שווא ועדיין מחשיבים את עצמם כאנשים ערכיים ואף דתיים. אבל הם טועים. דברי שקר מגדירים אדם שאינו ערכי ובוודאי אדם שאינו דתי.  

 

-------------------------------------------------

 

משב רוח חריג לקיץ זה עובר מבעד לחלון הפתוח. אני מחייכת ונזכרת בסרט שראיתי לאחרונה. "מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?", שאלה המלכה בסרט, והמראה שעל הקיר – שרק אמת ידעה לומר – השיבה שוב ושוב "שלגיה". אבל לא רק למלכה, גם לנו עמוק פנימה יש מראה. גם היא אינה יודעת לשקר וגם היא מציגה לעינינו את שלגיה – את עצמנו, עצמנו האמיתי, את מי שאנחנו במקור, את מי שאנחנו אמורים להיות בעולם הזה. מול המראה שעל הקיר הפנימי השאלה איננה "מי היפה בכל העיר?", אלא איזו בבואה משתקפת מול עינינו: האם היא זהה למי שאנחנו, למי שאנחנו מדי יום? או שהיא אחרת, שונה, רחוקה, אולי אפילו זרה? האם אנחנו עצמנו או שמא הרחקנו מעצמנו עד בלי הכר?

 

מי שרואה את עצמו במראה – אמת היא דרכו ובוודאי גם דבריו. אך מי שרואה דמות אחרת, מתחיל לרוב לברוח הרחק מהמראה, הרחק הרחק מעצמו, והשקר שעומד בינו ובין המראה מצטרף אליו לדרך ולא נשאר במקומו, אלא מגיח – אבוי – גם במילים וגם במעשים, שמגנים על דרכו, שמנסים להסתיר את הפער, את המרחק, מהאמת. היא אחת. אין מנוס. פנים וחוץ אחד הם בסופו של דבר. הגיע הזמן שנסתכל לשקר ישירות בעיניו האנושיות ונאמר לו: "עד כאן!"

 

-------------------------------------------------

 

ג'וני ואביתר נכנסים בריצה מהחצר לסלון. ג'וני נכנס בריצה קלילה, אביתר בכבדות אלגנטית, ג'וני משמיע יללות קורעות לב, אביתר משמיע "מיאו" עדין, ושניהם מביטים בי בציפייה. אני מחזירה להם מבט ומציינת לעצמי שחתולים אינם משקרים, ושהמשימה החשובה ביותר שלנו בחיינו היא לראות את עצמנו במראה! אם נראה בה את עצמנו – דיינו. 

 

כן, הגיע הזמן שנעצור. הגיע הזמן להתחיל לפלס בהתמדה את הדרך חזרה אל עצמנו. זה לא מפחיד כמו שזה נשמע, בעיקר כי שמחה והתרוממות רוח גדולה מלוות את הדרך חזרה. והצעד הראשון המומלץ הוא פשוט לומר אמת ולדרוש אותה מהסביבה. ככל שנשים לב למילים ולמעשים, ככל שנדייק יותר ויותר בדרך, כך ממילא נתקרב גם אל עצמנו, ושקט מבורך יקבל את פנינו. 

 

ג'וני ואביתר מבקשים שוב לצאת ואני מרשה לעצמי להפליג בדמיוני וממהרת לרשום: אם יום אחד, ברגע אחד, כולם יחליטו לומר אמת, לעצמם ולסביבתם – כעבור יומיים החברה שלנו תהיה מתוקנת: ביום הראשון תהיה אנדרלמוסיה, ביום השני נהיה בגן עדן.

 

 

   במילים אחרות   

האמת אוהבת יותר מכול את פשטותה של האמת.

(אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי)

 

     שנה חדשה     

ההתחדשות של ראש השנה,

היא לא ברמת שינויים מקומיים כאלה או אחרים בחיינו,

אלא ברמת תפיסה כוללת חדשה של מי אנחנו.

(גיל חורב)

 

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

רוח קיץ

על פסגת ההר הגבוה (ראו רשימה בנושא בחודש מרץ) נערכת מסיבה. אור סגול בהיר, זוהר מעט, עוטף את הפסגה ומתגלגל במורדותיה. רבים מגיעים אל ההר, מחייכים ברוגע, נעים בשמחה לקצב המוסיקה, מצטרפים בקול לשירה. אווירה של חופש וחג מאחדת את כולם.

אני אדם מאורגן, שחותר קדימה בהתמדה, צעד אחרי צעד. אני מפליגה ראות קדימה ומנהלת רישום מסודר של משימות יום-יומיות לצד משימות שיש בהן חזון ואולי אף חלום. בכל יום אני מבצעת משהו קטן או גדול, הכרחי או לא, דחוף או פחות. ואני כל הזמן מתקדמת, גם כשאני יושבת מול המחשב וגם כשאני מביטה אל האופק לצד השולחן העגול בחצר. אבל עכשיו אני רוקדת. עכשיו הבנתי שאני צריכה להיכנע, או במילים אחרות - להתאים את עצמי לקצב הקיץ החם והחופש הגדול, שחובקים את כולנו. אני יכולה להתעקש. אני יכולה לשמור על הקצב האישי שלי ולהתעלם מכל מה שמסביב. אבל אני בוחרת לרקוד על ההר, להתאים את עצמי לקצב הכללי, ללמוד לשחרר את המושכות ולהתמסר לזרימה. המוסיקה על ההר יפה כל כך והאור הסגול מלטף ומנחם.

------------------------------------------------------

על רקע האולימפיאדה ועל סמך התבוננות שקטה בספורטאים שלצדי הבנתי לפתע שגם אני ספורטאית – ספורטאית של הרוח. הספורטאים המקצועיים נדרשים לאימונים יום-יומיים, התמדה, נחישות, משמעת ברזל, אמונה, הגדרת יעדים ברורה לטווח הקצר ולטווח הארוך, וקבלת כישלונות כחלק מהדרך. אלה הן בדיוק גם אבני הדרך שלי בעבודת הרוח. וכך, שידורי האולימפיאדה מהווים בעבורי חומר גלם מרגש להתבוננות והזדהות, להעשרת עולם הדימויים ולהעצמה משמעותית. ואם הספורטאים פורשים מדרכם בשיאם או מעט אחרי, אני מקווה להתמיד ולהתעלות עוד ועוד.

------------------------------------------------------

הילדים של היום, לפחות אלה שאני מכירה, לא קוראים ספרים אך הם ישירים, מזהים אמת וצביעות ויודעים להשיב תשובות פשוטות שאנחנו כבר שכחנו: "חופש זה חופש", אומר האחד; "בשביל מה יש חופש?" שואל השני; "בשביל לא לעשות כלום", מסבירה השלישית; "אני רוצה לעשות כלום", מכריז הרביעי. לו רק הייתי מעזה לומר, קבל עם ומבוגרים, שזה בדיוק גם מה שאני רוצה לעשות.

------------------------------------------------------

שעת בוקר חמה. כמדי בוקר אני משקה את הפרחים עזי הצבעים שבקצה החצר שלנו, והם מחייכים אליי בתודה. האדמה בלב החצר יבשה, לא השקנו אותה כבר כמה שנים, אך על הפרחים אנחנו עדיין שומרים. לא מכבר ערכתי טקסטים שמסבירים כיצד צמחי המדבר מתאימים את עצמם לתנאי הסביבה הקשים, למחסור במים ולשמש הקופחת. אני מביטה בפרחים "שלי". גם הם יודעים להתאים את עצמם לסביבה. הם שותים עכשיו בצמא את המים, אך בעוד זמן קצר יסגרו את עלי הכותרת הצבעוניים, יצמצמו גם את עליהם הירוקים, ירכנו מעט ויקבלו ללא מורא את שמש הצהרים העזה. אנחנו יכולים ללמוד מהם. ללמוד להקשיב לתנאים, ללמוד להתאים את עצמנו לזרימה סביב. אפילו לספורטאים יש תקופות של האטה בקצב האימונים עד למנוחה שלמה, תקופות מוגדרות שהן חלק מהתוכנית.

------------------------------------------------------

חם לי. המזגן סוגר עליי בתוך ביתי והלחות חונקת אותי בחוץ. נשימתי קצרה ואני מוצאת הקלה רק כשאני יושבת מול השקיעה בחוף הים, כשאני רוקדת בחדווה על ראש ההר או כשהעט משרטט מילים על נייר שלפני רגע היה חלק.

   במילים אחרות    
"בוא נלך לבקר את כולם, חזרזיר", אמר פו, "כי אחרי שאתה הולך ברוח הנוראה מרחק גדול ורב ופתאום אתה נכנס לבית של מישהו והוא אומר לך: שלום, פו, הגעת בדיוק ברגע של 'זלילונת מתוקה', ואתה מצטרף לליקוק, לזה אני קורא יום יפה."
א.א. מילן, "הבית בקרן פו". תודה לנועה :-)

 שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

ברית

בדרך מבית החולים בכיתי. שכבתי באמבולנס, קשורה לאלונקה, ובכיתי. הייתי לבד. אסף חיכה לי בבית, מכין אותו לקראת הגעתי, ואת אימא שלחתי לביתה לנוח. נהג האמבולנס שמע כנראה את בכיי ושאל אותי אם לעצור. ביקשתי שימשיך, העצירה לא תעזור והדרך – מתל אביב לקריית אתא – ממילא ארוכה, במיוחד במצבי. 

הבטתי בנוף החולף מבעד לחלון האחורי של האמבולנס, מנסה לזהות את מיקומנו. הרגשתי את צווארון החולצה שלי רטוב. ניסיתי להירגע, אבל ההתרגשות הייתה גדולה מדי, מחשבות רבות התערבבו זו בזו: חששתי לחזור הביתה – תוהה כיצד אסתדר בלי האחיות מסביבי; הפנמתי סוף סוף שאני אחרי הניתוח – אחרי; והבנתי גם שלא אפגוש שוב את שרית שהכרתי. ראיתי את עצמי מול עיניי, חלון האמבולנס שימש כמסך לדמיוני, יושבת עייפה על הספה ערב לפני הניתוח, חריץ של כאב חוצה את מצחי, חיוך קטן מונח על פניי. הבטתי בדמותי באהבה גדולה, בהערכה, ולא הייתי מוכנה לגל גדול של געגוע ששטף אותי וכיווץ את בטני עד דק. הופתעתי. הבנתי שאני נפרדת מעצמי, ממי שהייתי עד עכשיו, ממי שאני מכירה טוב כל כך. ידעתי שהשנים הבאות יהיו כנראה קלות יותר מבחינה פיזית, ובכל זאת הייתי עצובה. נלחמתי בדמעות, אספתי את עצמי ואת רגשותיי הרוחשים והכרזתי בקול רם שאינו נשמע: "לא עשיתי את הניתוח כדי לחזור לאותו המקום!"

* * * * * * * * * *

לפני כשמונה שנים, בעקבות מחושים אקראיים שהפכו לכאבים קבועים ואחרי עשרות בדיקות מעיקות, קיבלתי אבחנה: אני סובלת מפגיעה בסחוס של מפרקי הירכיים. הפתרון: החלפת מפרקים. הגיל: צעיר מדי לניתוח. ההמלצה: "לחכות. ללמוד לחיות עם הכאב", דברי הרופא. אז למדתי. התאמתי בהדרגה את חיי לכאב, למדתי לדבר עם הכאב ולהקל עליו, ולא הסכמתי ללכת בדרכו – שמקשיחה את הלב ומזעיפה את הפנים. שמרתי על עצמי. על האופטימיות והשקט הפנימי, על הכתיבה ואפילו על ההליכה, על האהבה והשמחה. השיעור היה מדהים. הייתי מחויבת למודעות קפדנית לכל פעולותיי, למחשבותיי, לתחושותיי. למדתי לעבוד עם עצמי, נפש וגוף. והצלחתי! הכאב נחלש, התרחק ממני מעט ואפשר לי את חיי, גם אם בקצב אטי קצת יותר. עד שהתחלתי לפספס. עד שהחיים לקחו אותי למקום מהיר מדי, רועש מדי, שאינו מתאים לי. מקום שבו לא הצלחתי לשמור על עצמי. קליפה אחרי קליפה נשרו ממני, כמעט בלי משים, הקווים שמגדירים אותי ואת דרכי, המודעות נחלשה, המועקה הצטברה, והכאב חזר, ועטף את כולי, יום ולילה, פנים וחוץ, ללא רחם. הבנתי: מאוחר מדי לתקן לבד; אני חייבת לעשות מעשה. הרופא אישר: הזמן מתאים; הניתוח עכשיו אפשרי.

* * * * * * * * * *

בדרך מבית החולים בכיתי. הרגשות התערבבו בי בסערה, ורגע לפני שהאמבולנס עצר מול ביתי כרתי ברית עם עצמי, עם היקום, עם אלוהים – להיות תמיד אני: לא אעזוב שוב את דרכי, איזון עדין בין ארץ ושמיים, שורשים וצמרות; לא אתרחק שוב ממי שאני; שער האור יישאר פתוח תמיד.

אם היה זה חורף אני בטוחה שקשת מרהיבה הייתה מעטרת את השמיים.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בלוג

רגעים

 

אנשים רבים מתמקדים בחשבון הבנק שלהם, מאפשרים לו להוביל אותם בדרכם; אני מתייחסת במידה כמעט שווה גם לחשבונות אחרים: החשבון האישי – נפש וגוף, החשבון המשפחתי והחברתי, ולאחרונה גם זה הקהילתי.

כדי לפרק כבר בתחילת הרשימה הערות לגיטימיות, אבהיר: נכון, אני לא נמצאת במינוס בחשבון הבנק ולכן יכולה להרשות לעצמי לשים לב לחשבונות האחרים, אבל אין לי משמנים בחשבון וגם לא הבטחת קיום לשארית חיי, ואני מכירה רבים במצבי, ובוודאי במצב כלכלי טוב משלי, שאינם בודקים את שאר חשבונותיהם. אני בודקת, וכשהם נמצאים במאזן שלילי – במיוחד זה האישי – אני גם עוצרת ומשנה מיקוד. בתקופה האחרונה, לדוגמה, חשבון הבנק שלי אמנם הולך ומצטמק, אבל אני מטפלת בהקפדה ובתשומת לב בשאר חשבונותיי, העברתי אותם לפלוס, ואני חייבת להגיד: ההרגשה נפלאה.

כסף בא והולך, אך בחשבונות האחרים יש דברים שלא ישובו, והם חשובים – כולנו יודעים – לא פחות מכסף.

* * * * * * * * *

קפה שחור בספל כחול, חתולה לבנה שצבע עיניה שונה – אחת ירוקה ואחת תכולה, שמש עזה שסוף סוף נחלש כוחה והיא יורדת לאטה מעבר לאופק, שעת בין-ערביים רגועה בחצר השקטה. יש רגעים שעצמתם גדולה ממשכם.

* * * * * * * * *

איך קם אדם רוחני? נתקלתי בשאלה הזאת לפני שנים באחד מגיליונות "אור" – כתב עת לתאוסופיה. אינני זוכרת את המקור המדויק וגם לא את ההקשר, אך רגע אחד אחרי כבר הבנתי הרבה יותר. הבנתי, שאם הייעוד שלנו הוא פשוט להיות אנחנו, אבל הדרך להגשמת היעד נראית קשה ולא ברורה, הרי שהיא פשוטה וברורה הרבה יותר – היא מתחילה בכל רגע.  השאלה היא לא "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?", אלא האם אני פועלת על פי דרכי בכל רגע ובכל פעולה: בטון הדיבור, בתוכן הדברים, בתנועות הגוף, באנשים שאני בוחרת להיות בקרבתם, בלבוש, באוכל וכו'.

איך אני קמה? כן. אני מנסה להיות מודעת בכל רגע, ואם בהתחלה המודעות קשה – כי יש הרגלים רבים שאינם באמת שלנו, הרגלים שצריך להסיר מעלינו ולהישאר עם שלנו בלבד – הרי שאחר כך היא הופכת קלה יותר, נקייה ולבסוף פשוט טבעית. מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? המודעות לכל רגע ממילא תביא אותי לשם!

* * * * * * * * *

שלמה ארצי בונה את הטור השבועי הנפלא שלו ב"ידיעות אחרונות" מקטעים קצרים שבסופם, בדרך כלל, פסקה אחת שמחברת את כולם. אינני שלמה ארצי אך אני אוהבת את דרכו זו, והנה החיבור שלי לקטעים שלעיל: המודעות נמצאת בכל רגע, היא פשוטה ממה שנדמה, מודעות לביטוי של עצמי כחלק מסביבתי; ואם צריך להקדיש לה זמן – גם על חשבון כסף – כדאי.

    שאלה לדיון    

אני מזמינה אתכם לפתוח שולחן, לפתוח דיון משותף, ובמקום להעלות בעצמי את השאלות – אשמח לקבל אותן מכם: שאלות שהייתם שמחים לשמוע עליהן גם את דעותיהם של אחרים. אתם יכולים להעלות את השאלות:

כאן בבלוג (בתגובות)

או בדף הפייסבוק שמלווה את הבלוג

או לשלוח אותן אליי בדוא"ל.

אשמח ואתייחס.

    מילים חמות    

ההמלצה הזו בוערת בעצמותיי, נתקלתי בשיר רק לאחרונה,

בזכותו של גיל בר-און דרך עידו אברהם זילברשטיין מאיר.

פשוט תקשיבו ותראו גם לילדים – בדיוק, בדיוק, כמו שאני, ככה זה טוב !

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג