Yakov, שימי לב

הגעתי למקום חדש.
מפתיע שרגע לפני גיל 50 עדיין אפשר להגיע למקום חדש שכזה, מפעים כל כך. המילה הכי טובה שמצאתי עד כה לתיאור המקום הזה היא "אחדות". יש אחדות גדולה עכשיו בחיי: הדרך בה אני חיה, האנשים שאתי, מעשיי, פרנסתי, ביתי, האוכל שבא אל פי, ימיי ולילותיי – הכול מתמזג לכדי תמונה שלמה בה אני באה לידי ביטוי – אני – ללא צרימות.

אושר.

יש באחדות הזאת אושר מתמשך.

אינני מקבלת את האחדות הזאת כמובן מאליו, בכל רגע אני מודעת לה ומודה עליה. במו ידיי הגעתי לכאן, וכלל לא במקרה, ואני מביטה סביב בהשתאות גדולה, אך גם במידה של בלבול. האחדות ממלאת אותי, נטמעתי בה, התמזגתי עם חיי. אי שם שמעתי קול שאומר "זה טוב, זו השאיפה". כאמן טוטלי שנטמע ביצירתו עד כלות – חיי ואני אחד הם. אבל לא ידעתי האם אכן טוב הדבר.

* * * * * * * * * * *

לכל אחד יש את הדרך הייחודית לו שבה אלוהים* מדבר אליו או שבה הוא שומע את אלוהים. אני מנקה את ערוצי השמע אליו באמצעות הליכה, ומפנימה את דבריו דרך הכתיבה.

הכתיבה מותירה אחריה מתאר, לא רק על הנייר אלא גם לדרך חיי, והיא מותירה את רישומה גם על פניי, משאירה אחריה מתאר של חיוך, שאותו יכולות התרחשויות רבות לחזק ואליו יכולים להתנפץ בשקט יחסי התרחשויות נעימות פחות. יש קשר ישיר בין החיוך שעל פניי – החיוך הלא מודע לעצמו, שעולה מהלב – לאחיזה בעט, לכתיבת מילים שמתחברות זו לו בקסם לכדי משמעות.

עברו ימים. ולמרות האחדות הגדולה של חיי, טיפין טיפין, בקלות היה הדבר יכול לחמוק מעיניי, אבל לפתע שמתי לב שהחיוך שעל פניי נחלש, והבנתי:

יחידים בעולמנו מבטאים בלי דעת בדיוק את עצמם, ללא צורך במבט נוסף. אולי ערוץ ההקשבה וערוץ הביטוי שלהם בעולם אחד הם. אבל רובנו לא שם, בוודאי לא אני. חיי היום מבטאים אותי, ויש בהם אחדות עם הנשמה, אבל אני חייבת להמשיך להקשיב, ואף לשוחח. כן, גם בתוך האחדות הנפלאה אני עדיין צריכה לקחת את עצמי הצדה, ללכת, לכתוב ולהקשיב, לפני שאני חוזרת להתמזג עם חיי.

לכל אחד יש את הדרך הייחודית לו שבה הוא שומע את אלוהים. 

את הדרך הזאת צריך לדעת ויש להתמיד בה. 
ללא סוף.

* חיפשתי דרך להסביר למה אני מתכוונת כשאני כותבת "אלוהים", אבל אז, בתזמון מושלם כרגיל, קיבלתי את הסרטון הקצר הבא: קישור. זה קרוב למה שאני מתכוונת אליו, אם כי עדיין דורש הרחבה. אולי אעשה זאת בהמשך.

  נ.ב.  

אני אוהבת צירופי מקרים. אני רואה בהם עדות לכך שאני מקשיבה, שמה לב.

משפטים מרכזיים ברשימה זו נהגו במהלך נהיגה. מיד אחרי שהחניתי את הרכב בצדי רחוב ראשי בקריית אתא מיהרתי לרשום את המשפטים על דף. כשהרמתי את מבטי ראיתי מול עיניי את צירוף המילים "Yakov, ה' הוא המלך, אם עדיין לא הבנת ;-) " (הסיום הוא תוספת שלי). חייכתי ומיהרתי לצלם. התמונה מובאת בראש הרשימה: מדבקה עליה כתוב "ה' הוא המלך" צמודה לסככת הטלפון הציבורי, ומעט מעליה, על שלט חנות להמרת כספים (change, אולי גם כאן יש סימן): Yakov – שם משפחתי, ויש גם מי שקורא לי כך.

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

מי האיש?

בערב שבת, שלא כהרגלנו, שרנו סביב שולחן האוכל. השיר שבו הארכנו במיוחד וגם העמקנו במילותיו היה "מי האיש?" ואני אמרתי בלבי תודה, אולי ראו אותה אף בעיניי, על החסד הזה.

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

(תהילים, לד, יג)

נדמה שכל מה שחשוב גלום במילים אלה, ואם ננהג על פי הכתוב, ואם נחנך כך, ואם ננהיג כך – נראה טוב.

אבל המילים כמו נמחקו ברוח הימים.

* * * * * * * * *

יש דברים שחשוב להקפיד עליהם; יש דברים שחשוב למקם אותם ראשונים בתחילת היום, בתחילת השבוע, לפני שתדרי היום-יום, הכאן והעכשיו, משתלטים על הלך הרוח: בעבורי זו הכתיבה, תחת השמים, לשם העמקה בדרכי החיים ותזכורת לעצמי על הדברים החשובים באמת.

יום ראשון, 8:30 בבוקר. קר בחוץ, השמים מעוננים והגשם קרוב. עטפתי את עצמי היטב, כולל כפפות שמותירות את האצבעות חשופות, ויצאתי אל החצר – למרות שזו תחילתו של היום, למרות שזו תחילתו של השבוע, למרות מזג האוויר – אוחזת בכף ידי ספל קפה וחופנת ביד השנייה פנקס כתיבה, את הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" ואת "ספר קטן על משמעות החיים", שכתב אסא כשר. בכיסי הסוודר תחבתי עטים ויצאתי.

את "ספר קטן על משמעות החיים" קראתי לפני שנים רבות, אך הדיו נותרו בי עד היום. עכשיו, כשפתחתי את הספר הקטן נפל ממנו דף ועליו מילים בכתב ידי, מי יודע מתי כתבתי אותן. בצדו האחד רשמתי משפטים קצרים ששימשו לי כתזכורות לדרך הנכונה בעבורי. בצדו השני – מילים בודדות שמשרטטות את מה שאני מבקשת שיתקיים בחיי. שנים אחרי – הכול כאן. אחד לאחד.

ה"ספר הקטן" נפתח במדרש שעוסק בציטוט שבראש הרשימה. "אם נבין את המדרש על בוריו", כותב אסא כשר, "נכיר היטב את שאלת משמעות החיים", ומכאן הוא ממשיך ומבהיר את המדרש בדרך מרתקת, כמעט מפרק אותו, מילה אחרי מילה. הפרק הראשון – ויסלח לי הכותב על כך שאני מביאה מיד את סיכומו, בשעה שהדרך אל הסיכום חשובה יותר, ולכן אני מוסיפה כאן המלצה חמה לספר – מסתיים במסקנה, שאותה ממשיך אסא כשר לפתח במהלך הספר, ש"שאלת משמעות החיים של אדם היא שאלת העקרונות המעשיים שהאדם יכול לפעול על פיהם, כדי לקיים חיים שהם טובים בעיניו".

* * * * * * * * *

שנים רבות אני צועדת בדרך הרוחנית, קרוב לשלושה עשורים ואולי אף יותר. ב"דרך הרוחנית" אני מתכוונת לדרך שבה אני מתבוננת, ללא הפוגה, פנימה והחוצה, לעומקם של החיים, בניסיון להבין את עצמי, את דרכי, את הקשרים בין מה שבפנים למה שבחוץ, את משמעות החיים.

לפני כשנתיים הגעתי לשלב שבו הבנתי שחיים שהם טובים בעיניי אינם יכולים להתנהל רק ביני לבין עצמי או ביני לסביבתי הקרובה. הכתיבה לרבים, שבה התחלתי לפני יותר מעשור, היא דרך נהדרת לצאת מעצמי, אבל היום היא כבר לא מספיקה לי. עכשיו אני יודעת שדווקא הרוח מחייבת אותי למעגל רחב יותר שבו יתקיימו המילים:

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

כך הרחבתי את דרכי והתמסרתי לפעילות חברתית משמעותית, עליה כבר כתבתי כאן בבלוג.

אני חושבת שאנשי רוח רבים צריכים לנהוג כך.

נ.ב.

גם ברשימה הקודמת צעיף הוסר מעל עיניי (אותה לא הפצתי ברבים) חיברתי בין העולמות – האישי והחברתי. אשמח אם תקראו גם אותה.

ולסיום

כדאי להקשיב: "מי האיש?" – בביצוע חוה אלברשטיין

צעיף הוסר מעל עיניי

דעת יחיד שכתבתי, שהתפרסמה בגיליון 27 של "אדם עולם".
על השיטה הלא הכרחית של שעות עבודה מרובות;
על חשיבות הזמן הפנוי;
ועל רוח ויצירה כבסיס לחברה בריאה.
   
קישור למאמר

(צלם: אסף הבר, ולא כפי שרשום)

עצרתי להקשיב

עצרתי להקשיב.

לכמה שבועות הנחתי את הכתיבה בצד. כתבתי מעט, רק חלקי משפטים שיתפסו את המחשבות.

לכמה שבועות הנחתי בצד גם את ההליכה, שבאמצעותה אני מניעה את הגוף אבל גם את הנשמה למקומות רחוקים בתודעה.

שלחתי לחופשה את שני שומרי הראש שלי ונותרתי חשופה לגחמות היום-יום, שהיו עמוסים יותר מהרצוי.

עבר זמן, יום ועוד יום, נוכחתי שאני עדיין עומדת יציבה על קרקע המציאות, והחלטתי להמתין עוד ולהקשיב. להקשיב מה יעלה כשאני ניצבת כך, ללא תמיכה. לראות מה אני שומעת – כן, אני כותבת בכוונה "לראות" – ללא מערכות ההגברה שלי, ללא הכתיבה וההליכה, שמנקות רעשי רקע בעבורי ומגישות לי צליל נקי של חכמה, יופי, שלווה ושמחה.

עבר זמן, עד שהבנתי שאני שומעת ממעמקים את לבי: צלילים של אהבות ישנות, געגועים למי שכבר לא נמצא, זיכרונות כואבים וכיסופים אין קץ. הישרתי את מבטי אל הקולות וחייכתי. שמחתי לגלות בחדרי הלב האחוריים – מחכים לי כמו לא עבר זמן, עוצמתיים כמעט כמו ביום הראשון – בליל של רגשות, שקיבלו את פניי בזרועות פתוחות.

ידעתי. חזרתי אליהם בטוחה, אחרי מסע ארוך בדרכי החיים והתודעה, והודיתי להם בכל מאודי על שחיכו לי חיים ולא התפוררו לאפר שחונק לבבות. כי אלה הם חיי. זו אני.

נרגשת, מבולבלת, שיחקתי במשך ימים עם הרגשות והזיכרונות, נתתי להם לסחוף אותי, גם למקומות חלשים קצת יותר, והבנתי שאני מספיק חזקה היום כדי להשאיר אותם לצדי, גלויים ולא נחבאים.

כך כתבתי בין הימים:

מהמקום הבטוח שבו אני נמצאת היום,
למרות שאני יודעת שבכל רגע
הכול יכול להשתנות,
אני חוזרת למקומות שנותרו
בי פתוחים.
זה מאוד
לא פשוט,
אבל מומלץ,
למי שבטוח בדרכו
ולבו אמיץ.
להתרגש, לפחד, לכאוב, לחיות.

כשמקהים את הכאב
מקהים את האהבה.
כזו אני
כואבת מאוד
אוהבת המון
מתרגשת בלי יכולת להכיל,
אבל עכשיו זה במודע
אני נשארת קרובה
לקצה
וחיה.

בחודשים האחרונים הקשבתי. הרגשתי שאני מחכה לשמוע דבר מה. המילים נאספו, הצטברו בקו הרקיע, אבל אני חשתי שהן אמורות לצאת לעולם דרך מכחול שונה ולו במעט. וחיכיתי. עד שהבנתי שלא המכחול הוא שישתנה, אלא מקור המילים.

רבים אומרים שאני כותבת חשוף מאוד
חלקם מחמיאים לי על כך
אחרים מופתעים
וכל אלה בעצם לא יודעים
שעל הדברים החשופים באמת
עדיין לא כתבתי.

עצרתי להקשיב, וזה מה ששמעתי: אני צריכה להתחיל לכתוב משם, לא בהכרח על הדברים החשופים באמת, אלא מהמקום שבו הם חיכו לי.

* * * * * * * * * * *

ועכשיו אני חוזרת; להתבונן, לכתוב, ללכת, בדרכי. כי בחיבור הקבוע אל מחוזות שמעבר לחיי היום-יום יש דברים שתמיד נצטרך להיזכר בהם, עוד ועוד, דק יותר ויותר.

 

   מבט נוסף   
"ככל שהשינה עמוקה יותר,
כך בהירות וצלילות ראיית המציאות שלאחריה גדולה יותר,
וכך גם לפני הופעת בהירות וצלילות רוחניות חדשות באדם,
צריכה להיות קודמת שינה רוחנית עמוקה שלו."
(הגיגיל, פרי עטו של גיל חורב)

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג

פתאום שקט

פתאום שקט.

לפני חמש שעות הורדתי אותם נרגשים ברכבת בדרכם לפריז. אתמול, בהחלטה של רגע, הם מצאו דיל לששה ימים שלא יכולתי להצטרף אליו. מזמן לא הייתי לבד. ולמרות שהרגשתי שאני ממש זקוקה לשקט, ברגעים הראשונים אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת, מעט אולי אף מבוהלת. השקט שמחלחל מזכיר לי ערב חג, ופתאום אני מבינה את מי שמפחד להיות לבד, מפחד להיות בשקט.

כשחזרתי מהרכבת אכלתי מעט ושכבתי למנוחה קצרה בסלון. בצהריים הקצר חלמתי חלום הופך קרביים על בני משפחה מבוגרים – חלקם חיים אתנו וחלקם כבר לא. הרגשתי את העצב שבזקנה ואת הקושי והתעוררתי קצרת נשימה. פתאום אני מזהה גם בי צדדים שמכירים את העצב הזה, שיש בי עכשיו, ברגעים הראשונים של השקט. בערוץ 11 יש תכנית שמעניינת אותי, אבל אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה כבויה. אני סוגרת גם את המחשב ובוחרת להביט לפחד בעיניים. אני ניצבת מולו ויודעת שאני יכולה כי יש לי את המילים. הן תמיד תומכות בי.

סדרת ביטולים של פגישות עבודה ומפגשים חברתיים, שתוכננו לימים הקרובים, מבהירה לי שהצלילה ללבדו×ת ולשקט תהיה ארוכה. לרגע נדמה לי שהביטולים מתואמים ביניהם משמים. אני שמחה. המעבר ללבדו×ת הוא סוג של קושי שאני שמחה לעבור דרכו, גם בגלל מה שמחכה מעברו השני, אבל גם בגלל המעבר עצמו שיש בו סוג של קרצוף הנפש כמו במסז' תאילנדי טוב.

אני נועלת את הבית ויוצאת להליכה לילית נמרצת.

רעש, המולה ועיסוק יתר הם כחלון סגור על הנפש, המרחיק ממנה מחשבות שונות, חלקן מאיימות. המחשבות נעות בלהט מצד לצד, מנסות למצוא פרצה ברעש כדי להיכנס פנימה, וכשפותחים אותו הן פורצות פנימה בבבת אחת ומאיימות לשטוף את כל מה שעומד בדרכן. אבל אם לא נבהלים ונותנים להן להיכנס – מגלים שהשד אינו נורא כל כך ושרוב המחשבות מביאות אתן גם מתנות. וכך אני עושה.

לפתע חוזרות אליי השנים הקשות לאחר מות אבי ובמהלך מחלתה של אמי, ופתאום לופתת את בטני תחושת הבדידות הקשה שחוויתי במהלך שנים אלו. אני נזכרת גם בחברה טובה שהצליחה למשוך אותי מעבר לסבל. אני חושבת שוב על באדי – כלבי האהוב – שמחה את דמעותיי ואתו אף הרחקתי פעמים רבות לבקתות מבודדות, אליהן נסעתי כדי למצוא את נפשי. ואני נזכרת בבוקר אחד, שבו ישנתי משום מה על הרצפה בביתה של אמי, וכשניסיתי לקום שוב חתך כאב חד את גופי, מתחיל ממפרק הירך וממשיך עד השמים. החלטתי – די. די לכל הכאב, הפיזי והנפשי, אני אטפל בכאב, אני אקח אחריות, הכול בידיי. והזיכרונות שוטפים, והכאבים שוב מוחשיים, ואני מבינה: וואו! הימים האלה, שהביאו אתם במפתיע שקט, הולכים להפוך למסע. בני הבית נסעו לחו"ל, אבל אני קיבלתי כנראה מתנה מסוג אחר, מתנה יקרה מפז – להיזכר מה עברתי, להבין ולהעריך מה יש לי היום ולזהות את הפחדים שעדיין כאן.

* * * * * * * * * * * * * * * *

שעת בוקר מוקדמת לצד השולחן מתחת לעלי הגפן וכפות התמר; פנקס, עט, דפים מודפסים, ספר, קפה ושקט. אוווו כמה שקט ורכות אין קץ יש בזמן הזה. אני יכולה להפליג על כנפיהם למרחקים – על פני האדמה, מעליה ועמוק בתוכי – הכול נהיה אחד. התמונה לא יכולה להיות מושלמת בלי ציוץ של ציפורים, רוח עדינה מלטפת וכמובן זמן פתוח שמאפשר הפלגה. והכול מתקיים ברגע זה ממש. זהו האושר שלי.

ושוב אני מגלה עד כמה חשוב השקט בשביל להתנקות: הלכלוך שוקע מטה ונערם, ואם לא נבהלים וממהרים לנער אותו – כדי שלא יעמוד ברור כל כך מול עינינו – הרי שאפשר לאסוף אותו ולפנות אותו בתחושה של סיפוק מחיינו. אני לא מכירה דרך אחרת להתנקות. אני לא מכירה דרך אחרת  להיטהרות, כן, זה מה שקורה עכשיו, ואני כבר מצפה וללא חשש לשקט של יום הכיפורים, שמחכה ממש מעבר לפינה.

 

שתהיה לכולנו שנה טובה!

 

   עוד מבט   
"יש סדר דברים שבו עובדות חברה וקבוצה, ואני חושבת שכאדם אתה כמעט מחויב למצוא נתח מסוים בחייך, בכל מדיום שהוא, שיעיר אותך ממערכת ההרגלים הללו. המערכת הזאת מעצם מהותה גורמת לך להירדם. ואז פתאום נדמה לך שזה אתה"
(ציטוט מריאיון עם האמנית יהודית סספורטס)

   רשימות קשורות   
מועדי תשרי בסוכת הגפן
אבא חזר לבן מהמלחמה
שקט ואטיות ביער

שרית יעקב, בלוג "שער לאור", אתם מוזמנים להגיב בבלוג 

מי אמר?

רשימה פרי עטי,
שהתפרסמה בגיליון "התפתחות", קיץ 2013,
של "אדם עולם" - מגזין לאנתרופוסופיה וחינוך ולדורף.

מקווה שתקראו ותאהבו גם כשהרשימה מגיעה בפורמט pdf, היישר מדפי המגזין: קישור לרשימה "מי אמר?"

ובכל מקרה אפשר להגיב כאן בבלוג.