16.5.2016

מותרות? לא ולא


"זה מותרות. לעסוק במודעות עצמית – זה מותרות," אומרים לי לא אחת. "לא כולם יכולים להרשות לעצמם, את יודעת, להתבונן על חייהם, והיו גם זמנים שבהם הדבר כלל לא היה אפשרי," הם מסבירים, מבט של תוכחה – כך נדמה לי – מלווה את דבריהם, ויש אף מי שמוסיף: "את מפונקת."

אבל אני בטוחה שלא מדובר במותרות, אלא דווקא במחויבות בסיסית שלנו לעצמנו ולחברה, ואני כלל לא מרגישה מפונקת כי העבודה, לפחות זו שאני עושה, רבה.

הדרך שלי מתבססת על הליכה, כתיבה ויישום:
הליכה, שבמהלכה אני מביאה אל העולם הזה – תוך ביקור במחוזות שבעיני רוחי – תובנות שהן בעצם חומרי גלם לעיצוב החיים שכאן; 
כתיבה, שהיא המלט שמחבר את חומרי הגלם לממשות; 
ויישום של מה שאספתי בדרך והבנתי באמצעות הכתיבה, כי אחרת – לשם מה?

בנוגע לכתיבה ארחיב: אני כותבת, אבל תוך כדי הכתיבה אני גם מעמיקה פנימה, מנקה משקעים מיותרים, בודקת האם מעשיי ולבי שווים, רושמת לעצמי נקודות לתשומת לב ומסדרת אף סדרי עדיפויות לימים הקרובים. ולא רק זאת: מדי פעם אני גם עוצרת ו"אוספת" את הכתיבות, כך אני קוראת לתהליך – אוספת, מסכמת ומחברת – ומוצאת בטקסטים שמלווים את חיי הקשרים חבויים וסימנים שנעלמו מעיניי, ומזהה דפוסים. חלק מהדפוסים מיטיבים עמי וכל שנותר לי הוא רק להיות מודעת אליהם ולשכלל אותם, אם ניתן. אבל יש גם דפוסים שאינם טובים לי, ואת הדפוסים האלה אני מנסה לפרק, כי אחרת – זהו טיבם – הם סותמים את העורקים או מכבידים על הנשימה ובוודאי על החיים.

מדובר בעבודה רבה, אני יודעת, שדורשת חריצות והתמדה ואין בה כלל פינוק, אבל זו הדרך היחידה שמתאימה לי, למי שאני, וזו גם הדרך היחידה שעושה עמי חסד. ברור לי שדרך זו אינה מתאימה לרבים, אבל היא גם לא אמורה, שהרי לכל אחד מתאימה הדרך הייחודית לו.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

חזרתי היום ללכת בגן שבקצה השכונה אחרי כמה שבועות שלא ביקרתי בו. אני הולכת בין שביליו, נושמת עמוק את הפריחה, ולפתע מבחינה בעורב שמנתר מעץ לעץ כשאני חולפת על פניהם. האם הוא עוקב אחריי? אני פונה אל השביל המרכזי בגן, שאינו תחום בעצים, ותוהה על התנהגותו של העורב בדיוק כשהוא חולף קרוב אליי, במעוף נמוך, ונעמד על הדשא הרענן מולי. האם הוא מזהה אותי? אני מוציאה מתיק הגב פתיתי קורנפלקס וזורקת לעברו. הוא נסוג שתי פסיעות לאחור, אך מיד חוזר וקופץ אל הפתיתים. אני מתרחקת. "לא הייתי כאן חודשיים, איך הוא מזהה אותי?" אני ממלמלת ומחייכת, "כשנמצאים בדרך – נמצאים בדרך, ואולי גם העורבים מזהים זאת?" ;-)

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לא כולם צריכים לעשות את הדרך שאני עושה, אבל, כל אחד צריך – בדרכו – להיות מודע לעצמו ולחייו. זו מחויבות בסיסית של כל אחד: 
מחויבות לעצמו – רק כך יהיה שלם עם חייו; 
למי שקרוב ללבו – רק כך אפשר לתמוך בהם בדרכם הנכונה; 
ולחברה בכלל, כי כשאנשיה שלמים – גם היא תהיה.

אז לא, אין זה מותרות לעסוק במודעות עצמית, אלא מחויבות בסיסית. בעיניי.


במילים אחרות
"מי שמביט החוצה – חולם;
 מי שמביט פנימה – מתעורר"
~ קארל יונג
   (ותודה ליפית)

תובנות לאושר מתוך סיפורי חיים
מאמר ביקורת על הספר שלי "באדיבודהא, עולמות פנימיים" מאת אריק בלום – 
פרטים נוספים על הספר – בקישור זה.


6 תגובות:

  1. תודה שאת מזמינה אותי לעצור,לקרוא,לחשוב,להתבונן החוצה ופנימה.

    מתחברת
    "מי שמביט החוצה – חולם;
    מי שמביט פנימה – מתעורר"
    ~ קארל יונג

    השבמחק
    תשובות
    1. זו בדיוק מטרתי :-) לגרום לאנשים לעצור, להתבונן.
      תודה טובה, חיבוק.

      מחק
  2. תגובה שהגיעה במייל:
    הי שרית יקרה,
    קראתי. יכולה להבין למה אנשים יטענו שזה פינוק, יכולה להבין איזה מניעים מובילים אנשים למצב א' ולמצב ב'
    מה שחשוב הוא יכולת הבחירה והידיעה שצריך לחשוב תוך כדי המרוץ.
    לא להתייחס לנושא כמובן מאליו. שהרי החיים קצרים עפים ולרוב , אנחנו עפים איתם.
    תודה רבה ושבת מקסימה.

    השבמחק
  3. גיל גוזני27/5/16

    תודה שרית יקרה על דברייך היפים כתמיד, וכתמיד הם גם נוסכים בי השראה.

    ראשית אני רוצה לומר, שתמשיכי בעוז בדרכך המיוחדת. נדמה לי שאני שומע מתוך ציטוטייך את הכאב של האנשים במעמקי ליבם, שהם עצמם לא מממשים את הפוטנציאל שבהם, מזניחים אותו, ואולי לפעמים משם באות האמירות שלהם אלייך.

    אני חושב שהמימוש של האדם את הפוטנציאל שלו, הוא המתנה הכי עמוקה שהוא יכול לתת לאנושות. כמו שהמתנה הכי גדולה ששחקן כדורסל יכול לתת לקבוצה, זה שהוא יממש את מלוא הפוטנציאל שלו. האנושות היא גוף אחד גדול עם הרבה איברים, שהם בני-האדם הפרטיים השונים, וע"י שאנחנו דואגים להשלים את החלק הפרטי שלנו בגוף הכלל אנושי הגדול, אנחנו נותנים לגוף את חיבורו ובריאותו.

    את מזכירה הרבה את עניין ההליכה, ועכשיו זאת הפעם הראשונה שנופל לי האסימון וזה מזכיר לי את הפסוק "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג ז), שהוא חלק מנבואה שהתנבא זכריה הנביא על יהושע כהן גדול, ואת המלים האלה אומר המלאך אל יהושע כהן גדול. ומפסוק זה לומדים אנשי פנימיות התורה, שהמלאכים נקראים "עומדים", ואילו בני-האדם נקראים "הולכים". כי המלאכים, בגלל שאין להם בחירה חופשית, נקראים "עומדים", כי אין בהם התפתחות, ואילו האדם, בגלל שיש לו בחירה חופשית, נקרא "הולך", כי ע"י בחירתו החופשית הוא כל הזמן מתקדם ומתפתח.

    וחשבתי על זה שאולי כשאת אומרת "הליכה", את מתכוונת למשהו מאוד עמוק ומהותי בטבע האדם באשר הוא אדם. את "הולכת". את בכל יום ויום יוצאת מהמקום הנוכחי שלך, והולכת אל מקום חדש יותר מפותח, יותר ממומש, יותר שלם, הולכת הלאה, מתקדמת. הולכת לאן? הולכת אלייך, אל מי שאת.

    ואולי זה גם עומק כוונת דבריו של הקב"ה אל אברהם אבינו "לֶךְ לְךָ" – צא מהמקום בו אתה עומד עכשיו, התקדם, ממש את תכונת ה"הולך" שבך.

    אהבתי את ההגדרה שלך, שהכתיבה היא המלט שמחבר את חומרי הגלם לממשות. גם זה מזכיר לי תובנה שהייתה לי לפני מספר שנים, שזה בעצם תפקידו של האדם עלי אדמות: הוא מקבל חומר גלם של חלקי מציאות נפרדים, ואוסף, מחבר ואורג אותם זה לזה ע"י מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, מוצא בהם הקשרים, ויוצר ביניהם קשרים – כאשר "הקשר" מלשון "קשר". הופך את המציאות ממפוזרת ומפורדת, לאחדותית – זו המטרה.

    עבודתך העצמית גם מזכירה לי את עבודת הצדיק ביהדות, שהוא כולו מסור אל הכלל, וכל עבודה פנימית שהוא עושה עם עצמו, היא לטובת הכלל ומיועדת לכלל, כדי שיוכל לשרתו בצורה הטובה ביותר.

    שתהיה לך שבת שלום,
    גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה גיל!
      המתנתי עם תגובתי, כי רציתי להתייחס בפירוט לדבריך כאן.
      אבל עכשיו, בשקט שמצאתי, כל מה שיש לי לומר הוא שאני בעצם מסכימה עם דבריך, אנחנו מסתכלים (שוב) בדרך דומה על החיים; ושהתובנות שרשמת – בנוגע להליכה – נהדרות ומרגשות.
      ובעצם, מה שנור לי לומר הוא "תודה"!

      מחק
  4. תגובה מעניינת שקיבלתי בדוא"ל:
    שלום וברכה שרית,
    אני קוראת ונהנית ממה שאת כותבת והתובנות שבדבריך אבל כרגיל זה לוקח לי זמן להגיב במיוחד שהפעם דבריך הגיעו באיזור פסח עם כל הכרוך בו.
    לענין - אם עיסוק במודעות עצמית הוא מותרות או לא איננו השאלה. כן האדם חייב להכיר את עצמו - אופיו, יכולותיו, התענינותיו, רמת תיפקודו, מאוויו וכו' -כמו שהפילוסוף היווני סוקרטז אמר "דע את עצמך". השאלה היא מה המינון בעיסוק הזה. השנה למדתי קורס בנושא "טעמי המצוות" ובין כתרי עשר הוגי דעות ביהדות החל מהרמב"ם, רבי יהודה הלוי מימי הביניים דרך המהר"ל מפרג במאה ה16 ודרך החסידות ומשה מנדלסון במאה ה18 הגענו לרב סולובייצ'יק במאה ה20. הוא ינק מהפילוסופיה האקזיסטנשליזם (מסובך לי לכתוב אותה בעברית exsistentialism) הדוגלת שהאדם מגדיר את עצמו. בונה את עצמו מקיים את עצמו על ידי מעשיו בחייו, טוען שאחד מטעמי המצוות הוא שיש להם גם צד סוביקטיבי וגם צד אוביקטיבי. הכיצד? סוביקטיבי - כי הן מביאות אותו למודעות רוחנית, דתית, מוסרית, וחוויתית, כל אחד לפי דרגתו ( הנה מודעות!) אבל אוביקטיבי - כי המצוות הן צו אלוקי שניתן לכלל עם ישראל, הן קובעות התנהגות נורמטיבית. והוא מוסיף שהאוביקטיביות מונעת מהאדם לשקוע באינדבידואליזם מופרז.
    ולכן אני אומרת שהשאלה היא על המינון ולא על עצם העיסוק בנושא. כל אחד כמו שכתבתי צריך להכיר את עצמו ולהיות שלם עם דרכו בתנאי שאין עבירה על צווים מוסריים.
    הנ"ל כמובן על קצהו הקטנטן של יוד! ואני מקווה שלא הלאיתי אותך בתגובתי!
    כל טוב.

    השבמחק