26.8.2017

כל התשובות

תקשיבו. האם אתם שומעים את הקסם? לא? תקשיבו שוב. שומעים את השקט השורה בכול? השקט שבראשית הדברים. האמת היא שלעתים קרובות אני יכולה גם לראות אותו.

אני רואה אותו בצמרות העצים, בלב החצר, במעוף הציפור, בין עלי הגפן תחתיהם אני יושבת עכשיו. לא רק האוזן שותפה לקסם, ולא רק העין, אלא גם משהו פנימי – אבל התחושה ממשית, ואני מגיעה אליה בעיקר כשאני יושבת – לא להרף עין – תחת השמים, אי שם בטבע או בחצר ביתי.

כשאני אומרת לאנשים שאני מסוגלת לשבת במשך שעות בחצר, הם מביטים בי בפליאה, עיניהם פעורות. "את לא יכולה?" אני שואלת, נדהמת יותר מהם. "אני לא מסוגלת לא לעשות כלום, חייבת לעשות משהו," זו התשובה שאני מקבלת בדרך כלל.

אבל לשבת במשך שעות בחצר הבית או אי שם אינו לא לעשות כלום. זהו מסע שלם. האם זה מה שמפחיד? נכון, יש גם רגעים שמכווצים את הלב במסע הזה, אבל בסופו של דבר מדובר מסע שכולו יופי, רכות אין קץ ואושר מתמשך.

כל מי שאומר שהאושר הוא רגעי שיא בודדים – ברור לי שאינו יושב מדי בוקר תחת השמים ומקשיב. או קורא הגות. או כותב. או מצייר. או מביט בפרחים שסביבו, בעצים, בחתולים, בחרקים, בתנועה הרבתית שמתגלה לפתע בין השיחים. או מצטרף בדממה לשירת הציפורים. או מצטרף בקול.

כאן נמצא האושר הגדול, והוא בהישג יד של (כמעט) כל אחד. 


יותר מאשר
ידע ומיומנויות (שאחרים קבעו)
חשוב בעיניי
שילד ידע להעסיק את עצמו
גם כשאין חשמל סביבו
שידע ללמוד
גם לבד
לחפש תשובות
למה שמעניין אותו
שישים לב לסביבתו
שידע לומר תודה
ובעצם זה מה שחשוב לי
גם אצל מי שכבר מבוגר

* * * * *

האם תחילת הרשימה קשורה לסופה?
לדעתי – כן.


וגם את זה כתבתי
אם אשב כאן
מספיק זמן
את כל התשובות
אדע

קריאה נוספת

 

2 comments:

  1. מעתיקה לכאן תגובה אחת, מכמה, שקיבלתי במייל:
    שרית יקרה
    תודה לך על המייל ועל הכתיבה הנדירה.
    מוכשרת מוכשרת מוכשרת.
    את משנה מחשבות במילים.
    קרן

    השבמחק
  2. זו אכן יכולת/ תכונה נדירה לשבת בשקט עם עצמך, מודה זה קשה לי.

    השבמחק